פרשת צו - הרב זמיר כהן

המזבח ואנחנו
גוף האדם משול לבית המקדש, כל איבר מקביל לחלק במקדש.
ומה מלמד המזבח?

פרשת צו ממשיכה את העיסוק בענייני הקרבנות והמקדש, ופותחת בהוראות הקשורות למזבח: "וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים: אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה".
לכאורה יש כפילות בפסוקים אלו.
מדוע יש צורך לחזור ולציין פעמיים שהאש תוקד על המזבח תמיד?
אמנם ניתן ליישב את השאלה ברובד הפשט, אך אם נעמיק לרובד הדרש נגלה דבר מעניין.
כידוע, ישנה הקבלה בין גוף האדם לבית המקדש, כאשר כל חלקי המקדש וכליו יש כדוגמתם בגוף, כך מסביר ר´ יהודה הלוי בספר ´הכוזרי´.
קודש הקודשים – מקביל למוח, שם מתהוות המחשבות והרצונות, ובו למעשה טמונה החיות האנושית.
לכן יש הדגשה מיוחדת בכל הציוויים הקשורים למחשבות ולהרהורים – כמה חשוב לשמור על המוח בטהרה ובנקיות.
וכן על זו הדרך גם בשאר חלקי גוף האדם ובית המקדש.
כאשר התורה אומרת בתחילת הפסוק: "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה" – היא רומזת לכך שבכל יהודי באשר הוא נמצא ניצוץ של אש יוקדת המחבר אותו לקב"ה.
כשאתה רואה יהודי רחוק במעשיו מהתורה והמצוות, לעולם אל תתייאש ממנו.
הניצוץ היהודי מסתתר בו ולא יכבה לעולם.
אותו ניצוץ מתגלה ברגעים של מבחן, רגעים מרגשים או בזמנים של חוסר אונים – אז משתלהב אותו ניצוץ ויוצא החוצה, ודורש את קרבת האלוקים.
ומה התפקיד שלנו?
ממשיכה התורה ואומרת: "וביער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר".
הכהן הוא נציג העם שנמצא בבית המקדש כדי להוסיף עצים ולגרום לשלהבת להמשיך לבעור.
כך גם בחיינו הפרטיים, כל אדם שזכה לידע תורני - יש לו תפקיד להפיץ את אור תורתו לשאר חבריו.
אדם יכול ליהנות מחינוך ילדיו, ליהנות מחיים נכונים ולשבת על זרי הדפנה.
אך התורה מצווה: "וביער עליה הכהן עצים" – יש להבעיר את הניצוץ שבלב חברך.
אל תסתפק בטוב שזכית להשיג.
אם זכית להתרומם – העבר זאת גם לאחרים, הוסף עצים בלב הסובבים אותך והדלק בהם את הניצוץ שזכית לו.
ממשיכה התורה ומורה לנו: "וערך עליה העולה והקטיר עליה חלבי השלמים".
יש הבדל בין עולה ובין שלמים.
קרבן עולה – עולה כולו על המזבח.
שלמים, לעומת זאת, הוא מלשון שלום, שכן כולם נהנים ממנו: הכהן, בעל הקרבן והמזבח.
העולה מכוונת כנגד המצוות שבין אדם למקום, והשלמים – כנגד בין אדם לחברו.
ללמדנו שכאשר אנו מדריכים אדם, צריך להדריך אותו בשני התחומים, גם בין אדם לחברו וגם בין אדם למקום, כדי שיהיה מתוקן בשני סוגי המצוות.
אדם שאינו אדיש לסביבתו, ודואג שגם הם יזכו לחלק בתורה, גורם לאש התמיד שתמשיך ותבער לדורי דורות.
ואכן, ישנה הבטחה אלוקית שהתורה לא תמוש מפי עם ישראל: "ואני זאת בריתי אותם אמר ה´... דברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומי זרעך ומפי זרע זרעך" (ישעיה נט, כא), ואשרי מי שזוכה לשמש שושבין לקיום הבטחה זו.

תגובות