פרשת כי תשא - הרב זמיר כהן

החיסרון שבחיפזון
כיצד ייתכן שעם שראה את כל הנסים והנפלאות יחטא בעבודת עגל?
הפזיזות ומוסר ההשכל שבצידה

הנושא המרכזי בפרשתנו הוא חטא העגל - אחד החטאים הגדולים של עם ישראל, שגם כעבור דורות על גבי דורות אנו עדיין משלמים עליו.
אכן צריך להבין, כיצד יכלו יוצאי מצרים להיכשל בחטא כה חמור?
הרי פרק זמן קצר לפני כן נוכחו כולם לראות את עשרת המכות שניתכו על ראשי המצרים, קריעת ים סוף, עמוד אש נוסע לפניהם וענני כבוד מקיפים אותם, ומעל הכל – התגלות השכינה במעמד הר סיני.
והנה, עם ישראל חוטא בחטא העגל.
כיצד זה ייתכן?
בפרק ל"ב מספרת התורה: "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים... כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ".
עם ישראל מגיע אל אהרון ומביע בפניו את דאגתו: מדוע משה אינו יורד מההר?
חז"ל אומרים שטעות היתה בידם.
משה אמר להם שהוא עתיד לחזור לאחר ארבעים ימים, אך הם כללו בחשבון גם את יום העלייה עצמו, ולכן כאשר הגיעו בספירה ליום הארבעים, החלו לדאוג.
חז"ל מגלים לנו, כי אלו שביקשו לעשות את העגל לא היו העם עצמו, אלא קבוצת ה´ערב רב´ שעלה עמו ממצרים.
היו אלה מצרים שראו את הנסים והמופתים שחולל הקב"ה לישראל, ולבם נמשך אחר הקב"ה.
עד עתה הם עבדו לעץ ואבן, עבדו את היאור ובעלי חיים.
כעת הם הבינו שיש דבר נשגב הרבה יותר ממה שהכירו עד כה - אל עליון השולט בכל איתני הטבע.
קבוצת הערב רב, עם כל רצונותיה להידבק בעם ישראל, לא מצאה את הכוחות להתמודדות בשעת הניסיון.
לכן בכל פעם שנתקלו בקושי – מיד החלו להתלונן: "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר...", ובידוע שבכל פעם שכתוב ´העם´ ולא ´עדת בני ישראל´ – הכוונה לקבוצה הזאת.
כך גם כאן, הם מבחינים שמשה מאחר מעט, מסיקים מסקנות מרחיקות לכת מתוך פזיזות, ומיד מתלוננים ומציעים פתרונות יצירתיים: ´קום עשה לנו אלוהים´.
לעומתם, עם ישראל עצמו הנו בעל סבלנות והתבוננות ומוכן להמתין.
נכון, משה מאחר יום – אך יתכן שטעינו באופן החישוב, או אולי הקב"ה מעכב אותו עוד קצת.
הם היו פתוחים יותר להבין, אך כיוון שהערב רב התסיסו את המחנה, גם הם נכנסו למבוכה ובלבול ונגררו אחריהם.
אהרון ניסה להרוויח זמן, ולכן הציע: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי".
הוא חשב כי כיוון שהנשים אינן מוותרות בקלות על תכשיטיהן, מלאכת האיסוף תארך זמן רב, ובינתיים משה יחזור.
אך מרוב להט הזדרזו הגברים ונטלו את התכשיטים שהיו עליהם.
למחרת בבוקר קם העם מוקדם והתחיל לעבוד את העגל.
משה ירד מן ההר, השליך את לוחות הברית מידו, ציווה את בני לוי להרוג את האנשים החוטאים בעגל, ושלושת אלפי איש נספו.
זאת גם ההוכחה שמדובר בקבוצה קטנה של חוטאים, שהרי כל העם מנה כמה מיליונים של אנשים ונשים.
אך כיוון שכל ישראל ערבים זה לזה, חרון האף הגדול יצא על העם, והכפרה על החטא הנורא עדיין לא הסתיימה, ככתוב: "וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם".
אך יש לנו ללמוד מוסר השכל לדורות עולם מפרשת העגל.
על האדם להיות רגוע ובוטח בה´ – גם כאשר איננו יודע ואיננו מבין את כל המסתתר מאחורי הנראה לעין.
כאשר משה מבטיח שיחזור בעוד ארבעים יום, והנה הימים חלפו והוא עדיין שם, אין להילחץ ולהגיע למחשבות זרות, שכן בוודאי יש לכך סיבה טובה ונכונה.
וכן בכל ענין המעורר תמיהות, קושיות וספיקות, יש לנו לבטוח בה´ מתוך ידיעה שללא ספק יש סיבה לכל מאורע, ועוד יבוא היום שבו הכל יאיר כאור היום ויתברר שהתהליך התמוה נעשה מתוך חישוב אלוקי ואמת מוחלטת.
"והבוטח בה´ – חסד יסובבנו".

תגובות