פרשת בא - הרב זמיר כהן

לא לקבל, לקנות
פדיון הבכור מעורר שאלה: מדוע הבכור התקדש, ואם כך - למה לפדות אותו מקדושתו?
בפרשת השבוע אנו מצווים על מצוות פדיון הבכורות: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא" (שמות יג, ב).
ויש להבין מה פשר קדושת הבכור ומה הענין בפדיונו.
מדוע הבכור נבחר לעבודת ה' במקדש (עד שלאחר חטא העגל החליפו הכהנים את הבכורים), ואם כך, מדוע יש לפדותו ולהוציאו לחולין?
משל למלך גדול שצר עם צבאו על עיר שמרדה בו כדי לכובשה.
לקראת הקרב, חשש המלך שאחד מידידיו שגר בעיר ייפגע מכיבוש העיר ומבזיזת החיילים, ולכן טיכס עצה כיצד יוכל להצילו עם רכושו.
מה עשה?
הכריז לפני כל חייליו כי רשת החנויות הנקראות בשם מסוים, מולאמות לו והופכות מרגע זה להיות רכושו הפרטי של המלך, ואין רשות לאף חייל להיכנס אליה, להזיק ליושב בה או לבזוז את הרכוש הנמצא בה.
רשת זו היתה שייכת לאוהבו, וכך הצליח המלך להשאיר את ידידו הטוב בחיים, ולשמור על כל רכושו.
אולם מאחר ועתה ידיד המלך ורכושו הפכו להיות בבעלותו של המלך מכח החוק, לאחר הנצחון אמר לו המלך באהבה: "כדי שתשוב להיות הבעלים, קנה ממני את הכל בכמה פרוטות".
וכן היה.
כעת נוכל להבין את שהתרחש במצרים.
בשעת מכת בכורות היו גם בכורי ישראל בסכנה, משום ש"כשניתנת רשות למשחית להשחית, אינו מבדיל בין צדיק לרשע" (ב"ק ס ע"א).
לפיכך הכריז הקב"ה לכל צבאו, כי בכורי ישראל מוקדשים הם לו לעבוד במקדשו, וממילא אין רשות לאף משחית לגשת אליהם.
וזה ביאור הפסוק: "ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים, הקדשתי לי כל בכור" (במדבר ג, יג. עיי"ש בספורנו).
משום כך, כדי לפדותם ולהחזירם לרשות עצמם, יש צורך לפדות אותם מקדושתם.
אך עדיין נותרה השאלה: מדוע שלא יישארו בקדושתם, ומה צורך יש לפדותם?
אלא שיש לזכור, כי קדושה הבאה מאליה - אין בה מעלה כקדושה אותה השיג האדם בעמל ובעבודה עצמית.
וכפי שמצינו בקריעת ים סוף שהגיעו ישראל למעלה גבוהה של נבואה, עד ש"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי", ואף על פי כן, זמן מועט לאחר מכן הם מתלוננים על כיסופיהם לאבטיחים ולקישואים שאכלו במצרים... דרגת נבואה שהושגה ללא קושי – אינה טבועה באדם, והוא ממהר לאבד אותה.
רק נביא שהגיע לנבואה מתוך עמל תורה וטרחת התקדשות וטהרה, דרגתו הגבוהה הינה חלק מאישיותו המרוממת, לאחר שעמל ובנה נדבך אחר נדבך.
זוהי הסיבה שכאשר התינוק נולד, בא מלאך וסותרו על פיו ושוכח את כל התורה שלמד בהיותו ברחם, כדי שעתה ילמד את התורה ויקנה אותה מתוך עמלו האישי ותהיה יצוקה בו ונסוכה בתוככי נשמתו.
ובכל זאת לומד תחילה ממלאך במעי אמו, כדי שלאחר שכבר למד וידע, יוכל ללמוד שוב ולזכור ביתר קלות את כל התורה.
ולכן דייקו חז"ל בלשונם ואמרו במשנה באבות: "יגעת ומצאת - תאמין".
לשון מציאה שייך רק במה שכבר היה אצלו ואיבדו.
ולפיכך, בכור הנולד בקדושה ללא עבודה עצמית, איננו בר מעלה באותה מדרגה שיגיע אליה לאחר שיטרח ויקנה בכוחות עצמו את קדושתו.
ולפיכך מתרוקן מקדושתו בעת הפדיון, אבל קל יהיה לו יותר מהאחרים להשיגה שוב במהלך חייו.
זהו ייעודו של כל בכור, וזהו העקרון הנכון לכל אדם.

תגובות