מכת בכורות
לאחר מכה זו גרש פרעה את בני ישראל מארצו.
2. בערב ט"ו בניסן, הקריבו היהודים קרבן פסח.
על פי ציווי ה', הם מרחו את דם הקרבן על מזוזות ומשקופי בתיהם.
זה היה האות שהגן עליהם מפני מכת הבכורות שהתרחשה בדיוק בחצות.
3. מכת בכורות היתה מידה כנגד מידה: המצרים השליכו את תינוקות היהודים ליאור, לפיכך מתו הילדים המצריים במכת בכורות.
4. בכורות מצרים נהרגו בידי ה', לא ע"י מלאך, שרף או שליח.
הקב"ה בכבודו ובעצמו ביצע את המכה.
5. כל בכורות מצרים מתו, בין הזכרים ובין הנקבות.
לא משנה אם היו בכור מהאב או מהאם.
כמו כן, גם בכורות הבהמה מתו.
6. המוות של הבכורות לא היה מיידי.
למעשה, הבכורות סבלו כאבי תופת וגופם המעונה התפתל בייסורים קשים עד מותם (העמק דבר על שמות יא, ו).
7. כאשר הבכורות שמעו על המכה העומדת להתרגש על מצרים, דרשו מאבותיהם להניח לבני ישראל לצאת ממצרים.
האבות סרבו, ואז נלחמו בהם הבכורות והרגו 600,000 מתוכם.
רמז לכך מופיע בתהלים: "למכה מצרים בבכוריהם" – כלומר, ע"י הבכורים שלהם.
8. חרף הבטחת פרעה למשה לאחר מכת חושך כי "ביום ראותך פני – תמות", בלילה של מכת בכורות פרעה התעורר לקול צווחות השבר שנשמעו במצרים, והחל בחיפושים רחבי העיר כשהוא צועק: "משה ואהרון, היכן אתם?" (רש"י על פרק יב, לא).
9. יחד עם הבכורות, נתכו כל אלוהי האבן והמתכת של מצרים (מכילתא בא, יב).
10. אך יש לדעת כי לא כל הבכורות של מצרים מתו.
נשארו שני בכורות יחידים שלא נספו: פרעה מלך מצרים, ובתו בתיה, שהצילה את משה מהיאור.
תגובות
הוסף רשומת תגובה