פרשת וישב (חנוכה) - הרב זמיר כהן

מי באמת היו המכבים?
הצגת קומץ קטן של לומדי תורה כחיילים גיבורים ומלומדי מלחמה היא עוול היסטורי, והמְעטה בערך הנס

השבוע בעז"ה נחגוג את חג החנוכה.
ידוע שככל שהאדם גדֵל כך הוא בונה ומעמיק את תובנותיו מהילדות.
כך למשל כשאנו לומדים תנ"ך, בוודאי אי אפשר להשוות בין הלימוד שלנו בתקופת הילדות בבית הספר, ללימוד התנ״ך בעומק עם גדולי המפרשים.
גם בעניין חנוכה – ישנו מבט שטחי ורדוד שיש שלמדו בבית הספר, ומן הראוי שנכיר את הדברים יותר בשורשם ובעמקם. נפתח בדברי הרמב"ם בתחילת הלכות חנוכה, וזו לשונו: "בבית שני, כשמלכי יוון גזרו גזרות על ישראל ובִטלו דתם, ולא הניחו להם לעסוק בתורה ובמצוות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאוד מפניהם, ולחצֻם לחץ גדול, עד שרִחם עליהם אלוהי אבותינו והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום, והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים עד החורבן השני.
וכשגברו ישראל על אויביהם ואִבדום – בכ"ה בחודש כסלו היה, ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד.
והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים, עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור".
מדברי הרמב"ם אפשר לראות שעיקר המאבק של היוונים עם ישראל היה מאבק על זהותו היהודית של העם, ועל כך יצאו בני חשמונאי למלחמה נגדם.
כמו כן, הוא מבאר מדוע אנו חוגגים שמונה ימים: הסיבה היא משום שזה היה הזמן המינימלי לייצור שמן באותם ימים ולהביאו לבית המקדש.
כאשר הפיקו את כמות השמן הנדרשת – לא היה צורך עוד בשינוי חוקי הטבע, האש שדלקה בדרך נס בשמן המועט כבתה, והיה אפשר להשתמש בשמן החדש להדלקת הנרות בבית המקדש.
למעשה התרחשו בחנוכה שני ניסים: הראשון – כמו שאנו אומרים בתפילה: "מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים".
והשני – נס פך השמן: נמצא פך [כד קטן] שמן טהור המיועד ליום אחד ועליו חותמו של הכהן הגדול – והשמן דולק שמונה ימים ברצף.
אולם כיום, כאשר רוצים לתאר את אירועי חנוכה, יש מי שמציגים את הדברים בצורה אחרת.
יש המציגים את יהודה המכבי כגבר שרירי, בעל בלורית שעפה ברוח, ללא זקן, מבט חצוף בעיניים – כאילו היה חייל גוי.
והאמת – כשבוחנים את העובדות ההיסטוריות – יהודה המכבי היה אדם שונה לחלוטין.
הוא ואחַיו היו אנשים יראי שמים ולומדי תורה, שהבחינו בתופעה מסוכנת כאשר היוונים מורידים ומקלקלים את העם מבחינה רוחנית.
וכשגילו שישנם יהודים שאינם עומדים בניסיון הקשה ומתייוונים, כלומר מתנהגים כמו גויים, נחמץ לִבם בקרבם והם יצאו לקרב בלתי שקוּל מהבחינה הפיזית.
על כך ניטשה כל המערכה נגד היוונים - על מלחמת הקיום הרוחני של עם ישראל.
מכב"י – ראשי תיבות – מי כמוך באלים ה'.
זו הסיסמה שהם לקחו עִמם למלחמה.
הרי מה רצה אנטיוכוס? בשונה מהמן, שרצה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים – אנטיוכוס לא ביקש להרוג את הגוף אלא את הנפש, הוא ביקש להעביר על הדת.
אם היה בא יהודי להמן, או להיטלר, ואומר שהוא מוכן להמיר את דתו – הם לא היו מוותרים על תכנית ההרג שלהם.
מטרתם הייתה שלא יהיה זרע יהודי בעולם ח"ו.
אנטיוכוס לעומת זאת, לא רצה למחוק את היהודים – הוא רצה למחוק את היהדות.
הוא רצה להנחיל לנו את התרבות היוונית.
ובאמת, כל תרבות הספורט שאנו רואים היום – מקורה ביוון.
המילה "אולימפיאדה" – שורשה ביוונית, "אצטדיון" – מילה ביוונית, כל פולחן הגוף – שורשו ביוון.
ועל זה נלחמו המכבים, נגד כל הסיכויים, ובביטחון גמור בה'.
היהדות מלמדת שיש לשמור היטב על בריאות הגוף, כדי שיהיה כשיר לעבודה הרוחנית על פי התורה, וכך יחיה בטוב ובאושר גם בעולם הזה וגם בחיי העולם הבא, אבל חלילה להפוך את הגוף לסוג של פולחן.
מבחינה הגיונית וטבעית.
מלחמה של קומץ לומדי תורה מול הצבא האדיר והמיומן של ממלכת יוון, היא מלחמה אבודה מראש.
אבל כשיש מסירות נפש לשם שמים – יש ניצחון.
ועל כך אנו משבחים, מודים ואומרים: "מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים".
שבת שלום וחנוכה שמח.

תגובות