וירא בלק, בן-ציפור, את כל-אשר-עשה ישראל, לאמורי.
ויגר מואב מפני העם, מאוד--כי רב-הוא; ויקץ מואב, מפני בני ישראל.
ויאמר מואב אל-זקני מדיין, עתה ילחכו הקהל את-כל-סביבותינו, כלחוך השור, את ירק השדה; ובלק בן-ציפור מלך למואב, בעת ההיא.
וישלח מלאכים אל-בלעם בן-בעור, פתורה אשר על-הנהר ארץ בני-עמו--לקרוא-לו: לאמור, הנה עם יצא ממצריים הנה כיסה את-עין הארץ, והוא יושב, ממולי.
ועתה לכה-נא אורה-לי את-העם הזה, כי-עצום הוא ממני--אוליי אוכל נכה-בו, ואגרשנו מן-הארץ: כי ידעתי, את אשר-תברך מבורך, ואשר תאור, יואר.
וילכו זקני מואב, וזקני מדיין, וקסמים, בידם; ויבואו, אל-בלעם, וידברו אליו, דברי בלק.
ויאמר אליהם, לינו פה הלילה, והשיבותי אתכם דבר, כאשר ידבר יהוה אליי; ויישבו שרי-מואב, עם-בלעם.
ויבוא אלוהים, אל-בלעם; ויאמר, מי האנשים האלה עימך.
ויאמר בלעם, אל-האלוהים: בלק בן-ציפור מלך מואב, שלח אליי.
הנה העם היוצא ממצריים, ויכס את-עין הארץ; עתה, לכה קובה-לי אותו--אוליי אוכל להילחם בו, וגירשתיו.
ויאמר אלוהים אל-בלעם, לא תלך עימהם; לא תאור את-העם, כי ברוך הוא.
ויקם בלעם, בבוקר, ויאמר אל-שרי בלק, לכו אל-ארצכם: כי מיאן יהוה, לתיתי להלוך עימכם.
ויקומו שרי מואב, ויבואו אל-בלק; ויאמרו, מיאן בלעם הלוך עימנו.
ויוסף עוד, בלק, שלוח שרים, רבים ונכבדים מאלה.
ויבואו, אל-בלעם; ויאמרו לו, כה אמר בלק בן-ציפור, אל-נא תימנע, מהלוך אליי.
כי-כבד אכבדך מאוד, וכול אשר-תאמר אליי אעשה; ולכה-נא, קובה-לי, את, העם הזה.
ויען בלעם, ויאמר אל-עבדי בלק, אם-ייתן-לי בלק מלוא ביתו, כסף וזהב--לא אוכל, לעבור את-פי יהוה אלוהיי, לעשות קטנה, או גדולה.
ועתה, שבו נא בזה גם-אתם--הלילה; ואדעה, מה-יוסף יהוה דבר עימי.
ויבוא אלוהים אל-בלעם, לילה, ויאמר לו אם-לקרוא לך באו האנשים, קום לך איתם; ואך, את-הדבר אשר-אדבר אליך--אותו תעשה.
ויקם בלעם בבוקר, ויחבוש את-אתונו; וילך, עם-שרי מואב.
וייחר-אף אלוהים, כי-הולך הוא, ויתייצב מלאך יהוה בדרך, לשטן לו; והוא רוכב על-אתונו, ושני נעריו עימו.
ותרא האתון את-מלאך יהוה ניצב בדרך, וחרבו שלופה בידו, ותט האתון מן-הדרך, ותלך בשדה; ויך בלעם את-האתון, להטותה הדרך.
ויעמוד מלאך יהוה, במשעול הכרמים--גדר מזה, וגדר מזה.
ותרא האתון את-מלאך יהוה, ותילחץ אל-הקיר, ותלחץ את-רגל בלעם, אל-הקיר; ויוסף, להכותה.
ויוסף מלאך-יהוה, עבור; ויעמוד במקום צר, אשר אין-דרך לנטות ימין ושמאל.
ותרא האתון את-מלאך יהוה, ותרבץ תחת בלעם; וייחר-אף בלעם, ויך את-האתון במקל.
ויפתח יהוה, את-פי האתון; ותאמר לבלעם, מה-עשיתי לך, כי הכיתני, זה שלוש רגלים.
ויאמר בלעם לאתון, כי התעללת בי; לו יש-חרב בידי, כי עתה הרגתיך.
ותאמר האתון אל-בלעם, הלוא אנוכי אתונך אשר-רכבת עליי מעודך עד-היום הזה--ההסכן הסכנתי, לעשות לך כה; ויאמר, לא.
ויגל יהוה, את-עיני בלעם, וירא את-מלאך יהוה ניצב בדרך, וחרבו שלופה בידו; וייקוד וישתחו, לאפיו.
ויאמר אליו, מלאך יהוה, על-מה הכית את-אתונך, זה שלוש רגלים; הנה אנוכי יצאתי לשטן, כי-ירט הדרך לנגדי.
ותראני, האתון, ותט לפניי, זה שלוש רגלים; אוליי נטתה מפניי, כי עתה גם-אותך הרגתי ואותה החייתי.
ויאמר בלעם אל-מלאך יהוה, חטאתי--כי לא ידעתי, כי אתה ניצב לקראתי בדרך; ועתה אם-רע בעיניך, אשובה לי.
ויאמר מלאך יהוה אל-בלעם, לך עם-האנשים, ואפס את-הדבר אשר-אדבר אליך, אותו תדבר; וילך בלעם, עם-שרי בלק.
וישמע בלק, כי בא בלעם; וייצא לקראתו אל-עיר מואב, אשר על-גבול ארנון, אשר, בקצה הגבול.
ויאמר בלק אל-בלעם, הלוא שלוח שלחתי אליך לקרוא-לך--למה לא-הלכת, אליי; האומנם, לא אוכל כבדך.
ויאמר בלעם אל-בלק, הנה-באתי אליך--עתה, היכול אוכל דבר מאומה: הדבר, אשר ישים אלוהים בפי--אותו אדבר.
וילך בלעם, עם-בלק; ויבואו, קרית חוצות.
ויזבח בלק, בקר וצאן; וישלח לבלעם, ולשרים אשר איתו.
ויהי בבוקר--וייקח בלק את-בלעם, ויעלהו במות בעל; וירא משם, קצה העם.
ויאמר בלעם אל-בלק, בנה-לי בזה שבעה מזבחות; והכן לי בזה, שבעה פרים ושבעה אילים.
ויעש בלק, כאשר דיבר בלעם; ויעל בלק ובלעם פר ואיל, במזבח.
ויאמר בלעם לבלק, התייצב על-עולתך, ואלכה אוליי ייקרה יהוה לקראתי, ודבר מה-יראני והגדתי לך; וילך, שפי.
וייקר אלוהים, אל-בלעם; ויאמר אליו, את-שבעת המזבחות ערכתי, ואעל פר ואיל, במזבח.
וישם יהוה דבר, בפי בלעם; ויאמר שוב אל-בלק, וכה תדבר.
וישב אליו, והנה ניצב על-עולתו--הוא, וכל-שרי מואב.
ויישא משלו, ויאמר: מן-ארם ינחני בלק מלך-מואב, מהררי-קדם--לכה אורה-לי יעקוב, ולכה זועמה ישראל.
מה אקוב, לא קבו אל; ומה אזעום, לא זעם יהוה.
כי-מראש צורים אראנו, ומגבעות אשורנו: הן-עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב.
מי מנה עפר יעקוב, ומספר את-רובע ישראל; תמות נפשי מות ישרים, ותהי אחריתי כמוהו.
ויאמר בלק אל-בלעם, מה עשית לי: לקוב אויביי לקחתיך, והנה בירכת ברך.
ויען, ויאמר: הלוא, את אשר ישים יהוה בפי--אותו אשמור, לדבר.
ויאמר אליו בלק, לכה-נא איתי אל-מקום אחר אשר תראנו משם--אפס קצהו תראה, וכולו לא תראה; וקובנו-לי, משם.
וייקחהו שדה צופים, אל-ראש הפסגה; וייבן שבעה מזבחות, ויעל פר ואיל במזבח.
ויאמר, אל-בלק, התייצב כה, על-עולתך; ואנוכי, איקרה כה.
וייקר יהוה אל-בלעם, וישם דבר בפיו; ויאמר שוב אל-בלק, וכה תדבר.
ויבוא אליו, והנו ניצב על-עולתו, ושרי מואב, איתו; ויאמר לו בלק, מה-דיבר יהוה.
ויישא משלו, ויאמר: קום בלק ושמע, האזינה עדיי בנו ציפור.
לא איש אל ויכזב, ובן-אדם ויתנחם; ההוא אמר ולא יעשה, ודיבר ולא יקימנה.
הנה ברך, לקחתי; ובירך, ולא אשיבנה.
לא-הביט אוון ביעקוב, ולא-ראה עמל בישראל; יהוה אלוהיו עימו, ותרועת מלך בו.
אל, מוציאם ממצריים--כתועפות ראם, לו.
כי לא-נחש ביעקוב, ולא-קסם בישראל; כעת, ייאמר ליעקוב ולישראל, מה-פעל, אל.
הן-עם כלביא יקום, וכארי יתנשא; לא ישכב עד-יאכל טרף, ודם-חללים ישתה.
ויאמר בלק אל-בלעם, גם-קוב לא תיקובנו; גם-ברך, לא תברכנו.
ויען בלעם, ויאמר אל-בלק: הלוא, דיברתי אליך לאמור, כול אשר-ידבר יהוה, אותו אעשה.
ויאמר בלק, אל-בלעם, לכה-נא אקחך, אל-מקום אחר; אוליי יישר בעיני האלוהים, וקבותו לי משם.
וייקח בלק, את-בלעם, ראש הפעור, הנשקף על-פני הישימון.
ויאמר בלעם אל-בלק, בנה-לי בזה שבעה מזבחות; והכן לי בזה, שבעה פרים ושבעה אילים.
ויעש בלק, כאשר אמר בלעם; ויעל פר ואיל, במזבח.
וירא בלעם, כי טוב בעיני יהוה לברך את-ישראל, ולא-הלך כפעם-בפעם, לקראת נחשים; וישת אל-המדבר, פניו.
ויישא בלעם את-עיניו, וירא את-ישראל, שוכן, לשבטיו; ותהי עליו, רוח אלוהים.
ויישא משלו, ויאמר: נאום בלעם בנו בעור, ונאום הגבר שתום העין.
נאום--שומע, אמרי-אל: אשר מחזה שדיי יחזה, נופל וגלוי עיניים.
מה-טובו אוהליך, יעקוב; משכנותיך, ישראל.
כנחלים ניטיו, כגנות עלי נהר; כאהלים נטע יהוה, כארזים עלי-מים.
ייזל-מים מדולייו, וזרעו במים רבים; וירום מאגג מלכו, ותינשא מלכותו.
אל מוציאו ממצריים, כתועפות ראם לו; יאכל גויים צריו, ועצמותיהם יגרם--וחיציו ימחץ.
כרע שכב כארי וכלביא, מי יקימנו; מברכיך ברוך, ואורריך ארור.
וייחר-אף בלק אל-בלעם, ויספוק את-כפיו; ויאמר בלק אל-בלעם, לקוב אויביי קראתיך, והנה בירכת ברך, זה שלוש פעמים.
ועתה, ברח-לך אל-מקומך; אמרתי כבד אכבדך, והנה מנעך יהוה מכבוד.
ויאמר בלעם, אל-בלק: הלוא, גם אל-מלאכיך אשר-שלחת אליי--דיברתי לאמור.
אם-ייתן-לי בלק מלוא ביתו, כסף וזהב--לא אוכל לעבור את-פי יהוה, לעשות טובה או רעה מליבי: אשר-ידבר יהוה, אותו אדבר.
ועתה, הנני הולך לעמי; לכה, איעצך, אשר יעשה העם הזה לעמך, באחרית הימים.
ויישא משלו, ויאמר: נאום בלעם בנו בעור, ונאום הגבר שתום העין.
נאום, שומע אמרי-אל, ויודע, דעת עליון; מחזה שדיי יחזה, נופל וגלוי עיניים.
אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב; דרך כוכב מיעקוב, וקם שבט מישראל, ומחץ פאתי מואב, וקרקר כל-בני-שת.
והיה אדום ירשה, והיה ירשה שעיר--אויביו; וישראל, עושה חיל.
ויירד, מיעקוב; והאביד שריד, מעיר.
וירא, את-עמלק, ויישא משלו, ויאמר: ראשית גויים עמלק, ואחריתו עדי אובד.
וירא, את-הקיני, ויישא משלו, ויאמר: איתן, מושבך, ושים בסלע, קינך.
כי אם-יהיה, לבער קין--עד-מה, אשור תשבך.
ויישא משלו, ויאמר: אוי, מי יחיה משומו אל.
וצים מיד כיתים, ועינו אשור ועינו-עבר; וגם-הוא, עדי אובד.
ויקם בלעם, וילך וישב למקומו; וגם-בלק, הלך לדרכו.
ויישב ישראל, בשיטים; ויחל העם, לזנות אל-בנות מואב. ותקראנה לעם, לזבחי אלוהיהן; ויאכל העם, וישתחוו לאלוהיהן. וייצמד ישראל, לבעל פעור; וייחר-אף יהוה, בישראל. ויאמר יהוה אל-משה, קח את-כל-ראשי העם, והוקע אותם ליהוה, נגד השמש; וישוב חרון אף-יהוה, מישראל. ויאמר משה, אל-שופטי ישראל: הרגו איש אנשיו, הנצמדים לבעל פעור. והנה איש מבני ישראל בא, ויקרב אל-אחיו את-המדיינית, לעיני משה, ולעיני כל-עדת בני-ישראל; והמה בוכים, פתח אוהל מועד. וירא, פינחס בן-אלעזר, בן-אהרון, הכוהן; ויקם מתוך העדה, וייקח רומח בידו. ויבוא אחר איש-ישראל אל-הקובה, וידקור את-שניהם--את איש ישראל, ואת-האישה אל-קובתה; ותיעצר, המגפה, מעל, בני ישראל. ויהיו, המתים במגפה--ארבעה ועשרים, אלף.
ויישב ישראל, בשיטים; ויחל העם, לזנות אל-בנות מואב. ותקראנה לעם, לזבחי אלוהיהן; ויאכל העם, וישתחוו לאלוהיהן. וייצמד ישראל, לבעל פעור; וייחר-אף יהוה, בישראל. ויאמר יהוה אל-משה, קח את-כל-ראשי העם, והוקע אותם ליהוה, נגד השמש; וישוב חרון אף-יהוה, מישראל. ויאמר משה, אל-שופטי ישראל: הרגו איש אנשיו, הנצמדים לבעל פעור. והנה איש מבני ישראל בא, ויקרב אל-אחיו את-המדיינית, לעיני משה, ולעיני כל-עדת בני-ישראל; והמה בוכים, פתח אוהל מועד. וירא, פינחס בן-אלעזר, בן-אהרון, הכוהן; ויקם מתוך העדה, וייקח רומח בידו. ויבוא אחר איש-ישראל אל-הקובה, וידקור את-שניהם--את איש ישראל, ואת-האישה אל-קובתה; ותיעצר, המגפה, מעל, בני ישראל. ויהיו, המתים במגפה--ארבעה ועשרים, אלף.
תגובות
הוסף רשומת תגובה