הידברות: הרב זמיר כהן - פרשת קורח

על הפרשה:
בפרשתנו מופיע סיפורם הטראגי של קרח ועדתו.
קרח, שהיה משבט לוי, מחליט לבוא בדברים קשים למשה ואהרון ולטעון כי אין זה צודק שרק הם אלו המנהיגים את העם: "כי כל העדה כולם קדושים, ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?".
סופו של הסיפור ידוע לכולם, האדמה פערה את פיה ובלעה את קרח ועדתו, ואת כל רכושם.
חז"ל מציינים שקרח היה בעל רוח הקודש.
הוא צפה ברוח קדשו שאחד מצאצאיו - שמואל הנביא, יהיה שקול כנגד משה ואהרון.
לכן נשא קל וחומר בעצמו ואמר, אם אדם גדול כזה עתיד לצאת ממני, איך אוכל להישאר בעיני הציבור כאדם פשוט? כידוע, רק אנשים בדרגה רוחנית גבוהה מאוד מגיעים להשגת רוח הקודש, כיצד יתכן, אם כן, שקרח נכשל בעוון חמור כזה? התשובה היא, כפי שלימדונו חכמינו ז"ל בפרקי אבות: "הקנאה, התאווה והכבוד – מוציאים את האדם מן העולם".
בעת רדיפה אחר הכבוד, האדם מסוגל לבצע טעויות גדולות, בלתי הגיוניות כלל, על אף דרגתו הגבוהה.
הוא פשוט מאבד את השכל הישר ועמו ואת כל המעלות שקיימות בו.
"קרח – עינו הטעתו", מלמדים חז"ל.
דווקא ראייתו למרחקים גרמה לו לטעות בדרך.
הוא חיפש את הכבוד, ואיבד את עולמו.
והנה מתברר שבאותה הטענה שבא קרח לטעון כנגד משה ואהרון, הוא עצמו לקה בה.
וכבר אמרו חז"ל כי "הפוסל – במומו פוסל".
קרח טען "מדוע תתנשאו על קהל ה'", בעוד שהתורה מעידה על משה רבנו כי 'האיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה', ואף על פי כן מאשים אותו קרח בגאווה.
אך מי זה שמבקש להתגאות על כולם? לא אחר מאשר קרח עצמו.
זה דרכו של בעל חסרון, הוא מאשים את כל הסובבים אותו, שכולם פגומים באותו חסרון, כדי לחפות על חסרון עצמו.
לכן עונשו היה – שנבלע באדמה.
הוא, שפגם בגאווה, ייבלע בעפר הארץ – המקום הנמוך ביותר, המסמל את הענווה, כמו שאנו אומרים בתפילה: "ונפשי, כעפר לכל תהיה".
גם אברהם אבינו אומר "ואנכי עפר ואפר".
גדולי העולם היו בעלי ענווה אמתית, וקרח שבא לכלל גאוה מעל כולם, התקיים בו הכתוב: "לפני שבר – גאון".
אדם המבקש להתגאות, עלול לגלות כי הקב"ה הגביה אותו כבקשתו, אך רק לצורך השבר, הנפילה, הכואבת עתה הרבה יותר.
לעומת זאת, אדם העובד על מידותיו ומתנהג בדרכי הענוה כלפי משפחתו וכל סובביו, יזכה לראות כי "סוף הכבוד לבוא", כבוד שמגיע לו – יבוא בסופו של דבר.
הוא לא צריך לרדוף אחריו, הוא יזכה לו בעולם הזה ובעולם הבא.
וכך גם שנינו במשנה: "איזהו מכובד? המכבד את הבריות".
אדם המכבד את זולתו, ולא משנה מה תפקידו ומעמדו של חברו, אלא מתוך כבוד לכל אדם שנברא בצלם, מתוך כך הוא עצמו נעשה מכובד על הבריות.