חומש במדבר - פרשת מטות

וידבר משה אל-ראשי המטות, לבני ישראל לאמור: זה הדבר, אשר ציווה יהוה. איש כי-יידור נדר ליהוה, או-הישבע שבועה לאסור איסר על-נפשו--לא יחל, דברו: ככל-היוצא מפיו, יעשה. ואישה, כי-תידור נדר ליהוה, ואסרה איסר בבית אביה, בנעוריה. ושמע אביה את-נדרה, ואסרה אשר אסרה על-נפשה, והחריש לה, אביה--וקמו, כל-נדריה, וכל-איסר אשר-אסרה על-נפשה, יקום. ואם-הניא אביה אותה, ביום שומעו--כל-נדריה ואסריה אשר-אסרה על-נפשה, לא יקום; ויהוה, יסלח-לה, כי-הניא אביה, אותה. ואם-היה תהיה לאיש, ונדריה עליה, או מבטא שפתיה, אשר אסרה על-נפשה. ושמע אישה ביום שומעו, והחריש לה: וקמו נדריה, ואסריה אשר-אסרה על-נפשה--יקומו. ואם ביום שמוע אישה, יניא אותה, והפר את-נדרה אשר עליה, ואת מבטא שפתיה אשר אסרה על-נפשה--ויהוה, יסלח-לה. ונדר אלמנה, וגרושה--כול אשר-אסרה על-נפשה, יקום עליה. ואם-בית אישה, נדרה, או-אסרה איסר על-נפשה, בשבועה. ושמע אישה והחריש לה, לא הניא אותה--וקמו, כל-נדריה, וכל-איסר אשר-אסרה על-נפשה, יקום. ואם-הפר יפר אותם אישה, ביום שומעו--כל-מוצא שפתיה לנדריה ולאיסר נפשה, לא יקום: אישה הפרם, ויהוה יסלח-לה. כל-נדר וכל-שבועת איסר, לענות נפש--אישה יקימנו, ואישה יפרנו. ואם-החרש יחריש לה אישה, מיום אל-יום, והקים את-כל-נדריה, או את-כל-אסריה אשר עליה--הקים אותם, כי-החריש לה ביום שומעו. ואם-הפר יפר אותם, אחרי שומעו--ונשא, את-עוונה. אלה החוקים, אשר ציווה יהוה את-משה, בין איש, לאשתו--בין-אב לבתו, בנעוריה בית אביה.

וידבר יהוה, אל-משה לאמור. נקום, נקמת בני ישראל, מאת, המדיינים; אחר, תיאסף אל-עמיך. וידבר משה אל-העם לאמור, היחלצו מאיתכם אנשים לצבא; ויהיו, על-מדיין, לתת נקמת-יהוה, במדיין. אלף, למטה, אלף, למטה--לכול מטות ישראל, תשלחו לצבא. ויימסרו מאלפי ישראל, אלף למטה--שנים-עשר אלף, חלוצי צבא. וישלח אותם משה אלף למטה, לצבא: אותם ואת-פינחס בן-אלעזר הכוהן, לצבא, וכלי הקודש וחצוצרות התרועה, בידו. ויצבאו, על-מדיין, כאשר ציווה יהוה, את-משה; ויהרגו, כל-זכר. ואת-מלכי מדיין הרגו על-חלליהם, את-אווי ואת-רקם ואת-צור ואת-חור ואת-רבע--חמשת, מלכי מדיין; ואת בלעם בן-בעור, הרגו בחרב. וישבו בני-ישראל את-נשי מדיין, ואת-טפם; ואת כל-בהמתם ואת-כל-מקנהם ואת-כל-חילם, בזזו. ואת כל-עריהם במושבותם, ואת כל-טירותם--שרפו, באש. ויקחו, את-כל-השלל, ואת, כל-המלקוח--באדם, ובבהמה. ויביאו אל-משה ואל-אלעזר הכוהן ואל-עדת בני-ישראל, את-השבי ואת-המלקוח ואת-השלל--אל-המחנה: אל-ערבות מואב, אשר על-ירדן ירחו. וייצאו משה ואלעזר הכוהן, וכל-נשיאי העדה--לקראתם: אל-מחוץ, למחנה. ויקצוף משה, על פקודי החיל, שרי האלפים ושרי המאות, הבאים מצבא המלחמה. ויאמר אליהם, משה: החייתם, כל-נקבה. הן הנה היו לבני ישראל, בדבר בלעם, למסור-מעל ביהוה, על-דבר-פעור; ותהי המגפה, בעדת יהוה. ועתה, הרגו כל-זכר בטף; וכל-אישה, יודעת איש למשכב זכר--הרוגו. וכול הטף בנשים, אשר לא-ידעו משכב זכר--החיו, לכם. ואתם, חנו מחוץ למחנה--שבעת ימים: כול הורג נפש וכול נוגע בחלל, תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי--אתם, ושביכם. וכל-בגד וכל-כלי-עור וכל-מעשה עיזים, וכל-כלי-עץ--תתחטאו. ויאמר אלעזר הכוהן אל-אנשי הצבא, הבאים למלחמה: זאת חוקת התורה, אשר-ציווה יהוה את-משה. אך את-הזהב, ואת-הכסף; את-הנחושת, את-הברזל, את-הבדיל, ואת-העופרת. כל-דבר אשר-יבוא באש, תעבירו באש וטהר--אך, במי נידה יתחטא; וכול אשר לא-יבוא באש, תעבירו במים. וכיבסתם בגדיכם ביום השביעי, וטהרתם; ואחר, תבואו אל-המחנה. ויאמר יהוה, אל-משה לאמור. שא, את ראש מלקוח השבי, באדם, ובבהמה--אתה ואלעזר הכוהן, וראשי אבות העדה. וחצית, את-המלקוח, בין תופשי המלחמה, היוצאים לצבא--ובין, כל-העדה. והרמות מכס ליהוה, מאת אנשי המלחמה היוצאים לצבא--אחד נפש, מחמש המאות: מן-האדם, ומן-הבקר, ומן-החמורים, ומן-הצאן. ממחציתם, תיקחו; ונתת לאלעזר הכוהן, תרומת יהוה. וממחצית בני-ישראל תיקח אחד אחוז מן-החמישים, מן-האדם מן-הבקר מן-החמורים ומן-הצאן--מכל-הבהמה; ונתת אותם, ללויים, שומרי, משמרת משכן יהוה. ויעש משה, ואלעזר הכוהן, כאשר ציווה יהוה, את-משה. ויהי, המלקוח--יתר הבז, אשר בזזו עם הצבא: צאן, שש-מאות אלף ושבעים אלף--וחמשת אלפים. ובקר, שניים ושבעים אלף. וחמורים, אחד ושישים אלף. ונפש אדם--מן-הנשים, אשר לא-ידעו משכב זכר: כל-נפש, שניים ושלושים אלף. ותהי, המחצה--חלק, היוצאים בצבא: מספר הצאן, שלוש-מאות אלף ושלושים אלף, ושבעת אלפים, וחמש מאות. ויהי המכס ליהוה, מן-הצאן--שש מאות, חמש ושבעים. והבקר--שישה ושלושים, אלף; ומכסם ליהוה, שניים ושבעים. וחמורים, שלושים אלף וחמש מאות; ומכסם ליהוה, אחד ושישים. ונפש אדם, שישה עשר אלף; ומכסם, ליהוה--שניים ושלושים, נפש. וייתן משה, את-מכס תרומת יהוה, לאלעזר, הכוהן--כאשר ציווה יהוה, את-משה. וממחצית, בני ישראל, אשר חצה משה, מן-האנשים הצובאים. ותהי מחצת העדה, מן-הצאן--שלוש-מאות אלף ושלושים אלף, שבעת אלפים וחמש מאות. ובקר, שישה ושלושים אלף. וחמורים, שלושים אלף וחמש מאות. ונפש אדם, שישה עשר אלף. וייקח משה ממחצית בני-ישראל, את-האחוז אחד מן-החמישים--מן-האדם, ומן-הבהמה; וייתן אותם ללויים, שומרי משמרת משכן יהוה, כאשר ציווה יהוה, את-משה. ויקרבו, אל-משה, הפקודים, אשר לאלפי הצבא--שרי האלפים, ושרי המאות. ויאמרו, אל-משה, עבדיך נשאו את-ראש אנשי המלחמה, אשר בידנו; ולא-נפקד ממנו, איש. ונקרב את-קרבן יהוה, איש אשר מצא כלי-זהב אצעדה וצמיד, טבעת, עגיל וכומז--לכפר על-נפשותינו, לפני יהוה. וייקח משה ואלעזר הכוהן, את-הזהב--מאיתם: כול, כלי מעשה. ויהי כל-זהב התרומה, אשר הרימו ליהוה--שישה עשר אלף שבע-מאות וחמישים, שקל: מאת שרי האלפים, ומאת שרי המאות. אנשי, הצבא, בזזו, איש לו. וייקח משה ואלעזר הכוהן, את-הזהב, מאת שרי האלפים, והמאות; ויביאו אותו אל-אוהל מועד, זיכרון לבני-ישראל לפני יהוה.

ומקנה רב, היה לבני ראובן ולבני-גד--עצום מאוד; ויראו את-ארץ יעזר, ואת-ארץ גלעד, והנה המקום, מקום מקנה. ויבואו בני-גד, ובני ראובן; ויאמרו אל-משה ואל-אלעזר הכוהן, ואל-נשיאי העדה לאמור. עטרות ודיבון ויעזר ונמרה, וחשבון ואלעלה, ושבם ונבו, ובעון. הארץ, אשר הכה יהוה לפני עדת ישראל--ארץ מקנה, היא; ולעבדיך, מקנה. ויאמרו, אם-מצאנו חן בעיניך--יותן את-הארץ הזאת לעבדיך, לאחוזה: אל-תעבירנו, את-הירדן. ויאמר משה, לבני-גד ולבני ראובן: האחיכם, יבואו למלחמה, ואתם, תשבו פה. ולמה תניאון, את-לב בני ישראל--מעבור, אל-הארץ, אשר-נתן להם, יהוה. כה עשו, אבותיכם, בשולחי אותם מקדש ברנע, לראות את-הארץ. ויעלו עד-נחל אשכול, ויראו את-הארץ, ויניאו, את-לב בני ישראל--לבלתי-בוא, אל-הארץ, אשר-נתן להם, יהוה. וייחר-אף יהוה, ביום ההוא; ויישבע, לאמור. אם-יראו האנשים העולים ממצריים, מבן עשרים שנה ומעלה, את האדמה, אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקוב: כי לא-מילאו, אחריי. בלתי כלב בן-יפונה, הקניזי, ויהושוע, בן-נון: כי מילאו, אחרי יהוה. וייחר-אף יהוה, בישראל, ויניעם במדבר, ארבעים שנה--עד-תום, כל-הדור, העושה הרע, בעיני יהוה. והנה קמתם, תחת אבותיכם--תרבות, אנשים חטאים: לספות עוד, על חרון אף-יהוה--אל-ישראל. כי תשובון, מאחריו, ויסף עוד, להניחו במדבר; ושיחתם, לכל-העם הזה. וייגשו אליו ויאמרו, גדרות צאן נבנה למקננו פה, וערים, לטפנו. ואנחנו ניחלץ חושים, לפני בני ישראל, עד אשר אם-הביאונום, אל-מקומם; וישב טפנו בערי המבצר, מפני יושבי הארץ. לא נשוב, אל-בתינו--עד, התנחל בני ישראל, איש, נחלתו. כי לא ננחל איתם, מעבר לירדן והלאה: כי באה נחלתנו אלינו, מעבר הירדן מזרחה. ויאמר אליהם משה, אם-תעשון את-הדבר הזה: אם-תיחלצו לפני יהוה, למלחמה. ועבר לכם כל-חלוץ את-הירדן, לפני יהוה, עד הורישו את-אויביו, מפניו. ונכבשה הארץ לפני יהוה, ואחר תשובו--והייתם נקיים מיהוה, ומישראל; והייתה הארץ הזאת לכם, לאחוזה--לפני יהוה. ואם-לא תעשון כן, הנה חטאתם ליהוה; ודעו, חטאתכם, אשר תמצא, אתכם. בנו-לכם ערים לטפכם, וגדרות לצונאכם; והיוצא מפיכם, תעשו. ויאמר בני-גד ובני ראובן, אל-משה לאמור: עבדיך יעשו, כאשר אדוני מצווה. טפנו נשינו, מקננו וכל-בהמתנו--יהיו-שם, בערי הגלעד. ועבדיך יעברו כל-חלוץ צבא, לפני יהוה--למלחמה: כאשר אדוני, דובר. ויצו להם, משה, את אלעזר הכוהן, ואת יהושוע בן-נון; ואת-ראשי אבות המטות, לבני ישראל. ויאמר משה אליהם, אם-יעברו בני-גד ובני-ראובן איתכם את-הירדן כל-חלוץ למלחמה לפני יהוה, ונכבשה הארץ, לפניכם--ונתתם להם את-ארץ הגלעד, לאחוזה. ואם-לא יעברו חלוצים, איתכם--ונאחזו בתוככם, בארץ כנען. ויענו בני-גד ובני ראובן, לאמור: את אשר דיבר יהוה אל-עבדיך, כן נעשה. נחנו נעבור חלוצים לפני יהוה, ארץ כנען; ואיתנו אחוזת נחלתנו, מעבר לירדן. וייתן להם משה לבני-גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה בן-יוסף, את-ממלכת סיחון מלך האמורי, ואת-ממלכת, עוג מלך הבשן: הארץ, לעריה בגבולות--ערי הארץ, סביב. ויבנו בני-גד, את-דיבון ואת-עטרות, ואת, ערוער. ואת-עטרות שופן ואת-יעזר, ויוגבהה. ואת-בית נמרה, ואת-בית הרן: ערי מבצר, וגדרות צאן. ובני ראובן בנו, את-חשבון ואת-אלעלה, ואת, קריתיים. ואת-נבו ואת-בעל מעון, מוסבות שם--ואת-שבמה; ויקראו בשמות, את-שמות הערים אשר בנו. וילכו בני מכיר בן-מנשה, גלעדה--וילכדוה; ויורש, את-האמורי אשר-בה. וייתן משה את-הגלעד, למכיר בן-מנשה; ויישב, בה. ויאיר בן-מנשה הלך, וילכוד את-חוותיהם; ויקרא אתהן, חוות יאיר. ונובח הלך, וילכוד את-קנת ואת-בנותיה; ויקרא לה נובח, בשמו.

תגובות