פרשת חוקת

וידבר יהוה, אל-משה ואל-אהרון לאמור. זאת חוקת התורה, אשר-ציווה יהוה לאמור: דבר אל-בני ישראל, ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין-בה מום, אשר לא-עלה עליה, עול. ונתתם אותה, אל-אלעזר הכוהן; והוציא אותה אל-מחוץ למחנה, ושחט אותה לפניו. ולקח אלעזר הכוהן, מדמה--באצבעו; והזה אל-נוכח פני אוהל-מועד, מדמה--שבע פעמים. ושרף את-הפרה, לעיניו: את-עורה ואת-בשרה ואת-דמה, על-פרשה ישרוף. ולקח הכוהן, עץ ארז ואיזוב--ושני תולעת; והשליך, אל-תוך שריפת הפרה. וכיבס בגדיו הכוהן, ורחץ בשרו במים, ואחר, יבוא אל-המחנה; וטמא הכוהן, עד-הערב. והשורף אותה--יכבס בגדיו במים, ורחץ בשרו במים; וטמא, עד-הערב. ואסף איש טהור, את אפר הפרה, והניח מחוץ למחנה, במקום טהור; והייתה לעדת בני-ישראל למשמרת, למי נידה--חטאת היא. וכיבס האוסף את-אפר הפרה, את-בגדיו, וטמא, עד-הערב; והייתה לבני ישראל, ולגר הגר בתוכם--לחוקת עולם. הנוגע במת, לכל-נפש אדם--וטמא, שבעת ימים. הוא יתחטא-בו ביום השלישי, וביום השביעי--יטהר; ואם-לא יתחטא ביום השלישי, וביום השביעי--לא יטהר. כל-הנוגע במת בנפש האדם אשר-ימות ולא יתחטא, את-משכן יהוה טימא--ונכרתה הנפש ההיא, מישראל: כי מי נידה לא-זורק עליו, טמא יהיה--עוד, טומאתו בו. זאת, התורה, אדם, כי-ימות באוהל: כל-הבא אל-האוהל וכל-אשר באוהל, יטמא שבעת ימים. וכול כלי פתוח, אשר אין-צמיד פתיל עליו--טמא, הוא. וכול אשר-ייגע על-פני השדה, בחלל-חרב או במת, או-בעצם אדם, או בקבר--יטמא, שבעת ימים. ולקחו, לטמא, מעפר, שריפת החטאת; ונתן עליו מים חיים, אל-כלי. ולקח איזוב וטבל במים, איש טהור, והזה על-האוהל ועל-כל-הכלים, ועל-הנפשות אשר היו-שם; ועל-הנוגע, בעצם או בחלל, או במת, או בקבר. והזה הטהור על-הטמא, ביום השלישי וביום השביעי; וחיטאו ביום השביעי, וכיבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב. ואיש אשר-יטמא ולא יתחטא, ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל: כי את-מקדש יהוה טימא, מי נידה לא-זורק עליו--טמא הוא. והייתה להם, לחוקת עולם; ומזה מי-הנידה, יכבס בגדיו, והנוגע במי הנידה, יטמא עד-הערב. וכול אשר-ייגע-בו הטמא, יטמא; והנפש הנוגעת, תטמא עד-הערב.

ויבואו בני-ישראל כל-העדה מדבר-צין, בחודש הראשון, ויישב העם, בקדש; ותמת שם מרים, ותיקבר שם. ולא-היה מים, לעדה; וייקהלו, על-משה ועל-אהרון. וירב העם, עם-משה; ויאמרו לאמור, ולו גווענו בגווע אחינו לפני יהוה. ולמה הבאתם את-קהל יהוה, אל-המדבר הזה, למות שם, אנחנו ובעירנו. ולמה העליתונו, ממצריים, להביא אותנו, אל-המקום הרע הזה: לא מקום זרע, ותאנה וגפן ורימון, ומים אין, לשתות. ויבוא משה ואהרון מפני הקהל, אל-פתח אוהל מועד, וייפלו, על-פניהם; ויירא כבוד-יהוה, אליהם. וידבר יהוה, אל-משה לאמור. קח את-המטה, והקהל את-העדה אתה ואהרון אחיך, ודיברתם אל-הסלע לעיניהם, ונתן מימיו; והוצאת להם מים מן-הסלע, והשקית את-העדה ואת-בעירם. וייקח משה את-המטה, מלפני יהוה, כאשר, ציווהו. ויקהילו משה ואהרון, את-הקהל--אל-פני הסלע; ויאמר להם, שמעו-נא המורים--המן-הסלע הזה, נוציא לכם מים. וירם משה את-ידו, ויך את-הסלע במטהו--פעמיים; וייצאו מים רבים, ותשת העדה ובעירם. ויאמר יהוה, אל-משה ואל-אהרון, יען לא-האמנתם בי, להקדישני לעיני בני ישראל--לכן, לא תביאו את-הקהל הזה, אל-הארץ, אשר-נתתי להם. המה מי מריבה, אשר-רבו בני-ישראל את-יהוה; וייקדש, בם. וישלח משה מלאכים מקדש, אל-מלך אדום: כה אמר, אחיך ישראל, אתה ידעת, את כל-התלאה אשר מצאתנו. ויירדו אבותינו מצריימה, ונשב במצריים ימים רבים; וירעו לנו מצריים, ולאבותינו. ונצעק אל-יהוה, וישמע קולנו, וישלח מלאך, ויוציאנו ממצריים; והנה אנחנו בקדש, עיר קצה גבולך. נעברה-נא בארצך, לא נעבור בשדה ובכרם, ולא נשתה, מי באר: דרך המלך נלך, לא ניטה ימין ושמאל, עד אשר-נעבור, גבולך. ויאמר אליו אדום, לא תעבור בי--פן-בחרב, אצא לקראתך. ויאמרו אליו בני-ישראל, במסילה נעלה, ואם-מימיך נשתה אני ומקניי, ונתתי מכרם; רק אין-דבר, ברגליי אעבורה. ויאמר, לא תעבור; וייצא אדום לקראתו, בעם כבד וביד חזקה. וימאן אדום, נתון את-ישראל, עבור, בגבולו; ויט ישראל, מעליו. ויסעו, מקדש; ויבואו בני-ישראל כל-העדה, הור ההר. ויאמר יהוה אל-משה ואל-אהרון, בהור ההר, על-גבול ארץ-אדום, לאמור. ייאסף אהרון, אל-עמיו, כי לא יבוא אל-הארץ, אשר נתתי לבני ישראל--על אשר-מריתם את-פי, למי מריבה. קח, את-אהרון, ואת-אלעזר, בנו; והעל אותם, הור ההר. והפשט את-אהרון את-בגדיו, והלבשתם את-אלעזר בנו; ואהרון ייאסף, ומת שם. ויעש משה, כאשר ציווה יהוה; ויעלו אל-הור ההר, לעיני כל-העדה. ויפשט משה את-אהרון את-בגדיו, וילבש אותם את-אלעזר בנו, וימת אהרון שם, בראש ההר; ויירד משה ואלעזר, מן-ההר. ויראו, כל-העדה, כי גווע, אהרון; ויבכו את-אהרון שלושים יום, כול בית ישראל.

וישמע הכנעני מלך-ערד, יושב הנגב, כי בא ישראל, דרך האתרים; ויילחם, בישראל, וישב ממנו, שבי. ויידר ישראל נדר ליהוה, ויאמר: אם-נתון תיתן את-העם הזה, בידי--והחרמתי, את-עריהם. וישמע יהוה בקול ישראל, וייתן את-הכנעני, ויחרם אתהם, ואת-עריהם; ויקרא שם-המקום, חורמה. ויסעו מהור ההר, דרך ים-סוף, לסבוב, את-ארץ אדום; ותקצר נפש-העם, בדרך. וידבר העם, באלוהים ובמשה, למה העליתונו ממצריים, למות במדבר: כי אין לחם, ואין מים, ונפשנו קצה, בלחם הקלוקל. וישלח יהוה בעם, את הנחשים השרפים, וינשכו, את-העם; וימת עם-רב, מישראל. ויבוא העם אל-משה ויאמרו חטאנו, כי-דיברנו ביהוה ובך--התפלל אל-יהוה, ויסר מעלינו את-הנחש; ויתפלל משה, בעד העם. ויאמר יהוה אל-משה, עשה לך שרף, ושים אותו, על-נס; והיה, כל-הנשוך, וראה אותו, וחי. ויעש משה נחש נחושת, וישימהו על-הנס; והיה, אם-נשך הנחש את-איש--והביט אל-נחש הנחושת, וחי. ויסעו, בני ישראל; ויחנו, באובות. ויסעו, מאובות; ויחנו בעיי העברים, במדבר אשר על-פני מואב, ממזרח, השמש. משם, נסעו; ויחנו, בנחל זרד. משם, נסעו, ויחנו מעבר ארנון אשר במדבר, היוצא מגבול האמורי: כי ארנון גבול מואב, בין מואב ובין האמורי. על-כן, ייאמר, בספר, מלחמות יהוה: את-והב בסופה, ואת-הנחלים ארנון. ואשד, הנחלים, אשר נטה, לשבת ער; ונשען, לגבול מואב. ומשם, בארה: היא הבאר, אשר אמר יהוה למשה, אסוף את-העם, ואתנה להם מים. אז ישיר ישראל, את-השירה הזאת: עלי באר, ענו-לה. באר חפרוה שרים, כרוה נדיבי העם, במחוקק, במשענותם; וממדבר, מתנה. וממתנה, נחליאל; ומנחליאל, במות. ומבמות, הגיא אשר בשדה מואב--ראש, הפסגה; ונשקפה, על-פני הישימון. וישלח ישראל מלאכים, אל-סיחון מלך-האמורי לאמור. אעברה בארצך, לא ניטה בשדה ובכרם--לא נשתה, מי באר: בדרך המלך נלך, עד אשר-נעבור גבולך. ולא-נתן סיחון את-ישראל, עבור בגבולו, ויאסוף סיחון את-כל-עמו וייצא לקראת ישראל המדברה, ויבוא יהצה; ויילחם, בישראל. ויכהו ישראל, לפי-חרב; ויירש את-ארצו מארנון, עד-יבוק עד-בני עמון--כי עז, גבול בני עמון. וייקח, ישראל, את כל-הערים, האלה; ויישב ישראל בכל-ערי האמורי, בחשבון ובכל-בנותיה. כי חשבון--עיר סיחון מלך האמורי, היא; והוא נלחם, במלך מואב הראשון, וייקח את-כל-ארצו מידו, עד-ארנון. על-כן יאמרו המושלים, בואו חשבון; תיבנה ותיכונן, עיר סיחון. כי-אש יצאה מחשבון, להבה מקרית סיחון: אכלה ער מואב, בעלי במות ארנון. אוי-לך מואב, אבדת עם-כמוש; נתן בניו פליטים ובנותיו בשבית, למלך אמורי סיחון. ונירם אבד חשבון, עד-דיבון; ונשים עד-נופח, אשר עד-מידבא. ויישב, ישראל, בארץ, האמורי. וישלח משה לרגל את-יעזר, וילכדו בנותיה; ויורש, את-האמורי אשר-שם. ויפנו, ויעלו, דרך, הבשן; וייצא עוג מלך-הבשן לקראתם הוא וכל-עמו, למלחמה--אדרעי. ויאמר יהוה אל-משה, אל-תירא אותו--כי בידך נתתי אותו ואת-כל-עמו, ואת-ארצו; ועשית לו--כאשר עשית לסיחון מלך האמורי, אשר יושב בחשבון. ויכו אותו ואת-בניו ואת-כל-עמו, עד-בלתי השאיר-לו שריד; ויירשו, את-ארצו.

ויסעו, בני ישראל; ויחנו בערבות מואב, מעבר לירדן ירחו.

תגובות