וייקח קורח, בן-יצהר בן-קהת בן-לוי; ודתן ואבירם בני אליאב, ואון בן-פלת--בני ראובן.
ויקומו לפני משה, ואנשים מבני-ישראל חמישים ומאתיים, נשיאי עדה קריאי מועד, אנשי-שם.
וייקהלו על-משה ועל-אהרון, ויאמרו אליהם רב-לכם--כי כל-העדה כולם קדושים, ובתוכם יהוה; ומדוע תתנשאו, על-קהל יהוה.
וישמע משה, וייפול על-פניו.
וידבר אל-קורח ואל-כל-עדתו, לאמור, בוקר ויודע יהוה את-אשר-לו ואת-הקדוש, והקריב אליו; ואת אשר יבחר-בו, יקריב אליו.
זאת, עשו: קחו-לכם מחתות, קורח וכל-עדתו.
ותנו בהן אש ושימו עליהן קטורת לפני יהוה, מחר, והיה האיש אשר-יבחר יהוה, הוא הקדוש; רב-לכם, בני לוי.
ויאמר משה, אל-קורח: שמעו-נא, בני לוי.
המעט מכם, כי-הבדיל אלוהי ישראל אתכם מעדת ישראל, להקריב אתכם, אליו--לעבוד, את-עבודת משכן יהוה, ולעמוד לפני העדה, לשרתם.
ויקרב, אותך, ואת-כל-אחיך בני-לוי, איתך; וביקשתם, גם-כהונה.
לכן, אתה וכל-עדתך--הנועדים, על-יהוה; ואהרון מה-הוא, כי תלינו עליו.
וישלח משה, לקרוא לדתן ולאבירם בני אליאב; ויאמרו, לא נעלה.
המעט, כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש, להמיתנו, במדבר: כי-תשתרר עלינו, גם-השתרר.
אף לא אל-ארץ זבת חלב ודבש, הביאותנו, ותיתן-לנו, נחלת שדה וכרם; העיני האנשים ההם, תנקר--לא נעלה.
וייחר למשה, מאוד, ויאמר אל-יהוה, אל-תפן אל-מנחתם; לא חמור אחד מהם, נשאתי, ולא הרעותי, את-אחד מהם.
ויאמר משה, אל-קורח, אתה וכל-עדתך, היו לפני יהוה: אתה והם ואהרון, מחר.
וקחו איש מחתתו, ונתתם עליהם קטורת, והקרבתם לפני יהוה איש מחתתו, חמישים ומאתיים מחתות; ואתה ואהרון, איש מחתתו.
ויקחו איש מחתתו, וייתנו עליהם אש, וישימו עליהם, קטורת; ויעמדו, פתח אוהל מועד--ומשה ואהרון.
ויקהל עליהם קורח את-כל-העדה, אל-פתח אוהל מועד; ויירא כבוד-יהוה, אל-כל-העדה.
וידבר יהוה, אל-משה ואל-אהרון לאמור.
היבדלו, מתוך העדה הזאת; ואכלה אותם, כרגע.
וייפלו על-פניהם, ויאמרו, אל, אלוהי הרוחות לכל-בשר: האיש אחד יחטא, ועל כל-העדה תקצוף.
וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
דבר אל-העדה, לאמור: היעלו, מסביב, למשכן-קורח, דתן ואבירם.
ויקם משה, וילך אל-דתן ואבירם; וילכו אחריו, זקני ישראל.
וידבר אל-העדה לאמור, סורו נא מעל אוהלי האנשים הרשעים האלה, ואל-תיגעו, בכל-אשר להם: פן-תיספו, בכל-חטאותם.
וייעלו, מעל משכן-קורח דתן ואבירם--מסביב; ודתן ואבירם יצאו ניצבים, פתח אוהליהם, ונשיהם ובניהם, וטפם.
ויאמר, משה, בזאת תדעון, כי-יהוה שלחני לעשות את כל-המעשים האלה: כי-לא, מליבי.
אם-כמות כל-האדם, ימותון אלה, ופקודת כל-האדם, ייפקד עליהם--לא יהוה, שלחני.
ואם-בריאה יברא יהוה, ופצתה האדמה את-פיה ובלעה אותם ואת-כל-אשר להם, וירדו חיים, שאולה--וידעתם, כי ניאצו האנשים האלה את-יהוה.
ויהי, ככלותו, לדבר, את כל-הדברים האלה; ותיבקע האדמה, אשר תחתיהם.
ותפתח הארץ את-פיה, ותבלע אותם ואת-בתיהם, ואת כל-האדם אשר לקורח, ואת כל-הרכוש.
ויירדו הם וכל-אשר להם, חיים--שאולה; ותכס עליהם הארץ, ויאבדו מתוך הקהל.
וכל-ישראל, אשר סביבותיהם--נסו לקולם: כי אמרו, פן-תבלענו הארץ.
ואש יצאה, מאת יהוה; ותאכל, את החמישים ומאתיים איש, מקריבי, הקטורת.
וידבר יהוה, אל-משה לאמור. אמור אל-אלעזר בן-אהרון הכוהן, וירם את-המחתות מבין השריפה, ואת-האש, זרה-הלאה: כי, קדשו. את מחתות החטאים האלה בנפשותם, ועשו אותם ריקועי פחים ציפוי למזבח--כי-הקריבום לפני-יהוה, ויקדשו; ויהיו לאות, לבני ישראל. וייקח אלעזר הכוהן, את מחתות הנחושת, אשר הקריבו, השרופים; וירקעום, ציפוי למזבח. זיכרון לבני ישראל, למען אשר לא-יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרון הוא, להקטיר קטורת, לפני יהוה; ולא-יהיה כקורח וכעדתו, כאשר דיבר יהוה ביד-משה לו. ויילונו כל-עדת בני-ישראל, ממוחרת, על-משה ועל-אהרון, לאמור: אתם המיתם, את-עם יהוה. ויהי, בהיקהל העדה על-משה ועל-אהרון, ויפנו אל-אוהל מועד, והנה כיסהו הענן; ויירא, כבוד יהוה. ויבוא משה ואהרון, אל-פני אוהל מועד. וידבר יהוה, אל-משה לאמור. הירומו, מתוך העדה הזאת, ואכלה אותם, כרגע; וייפלו, על-פניהם. ויאמר משה אל-אהרון, קח את-המחתה ותן-עליה אש מעל המזבח ושים קטורת, והולך מהרה אל-העדה, וכפר עליהם: כי-יצא הקצף מלפני יהוה, החל הנגף. וייקח אהרון כאשר דיבר משה, וירץ אל-תוך הקהל, והנה החל הנגף, בעם; וייתן, את-הקטורת, ויכפר, על-העם. ויעמוד בין-המתים, ובין החיים; ותיעצר, המגפה. ויהיו, המתים במגפה, ארבעה עשר אלף, ושבע מאות--מלבד המתים, על-דבר-קורח. וישב אהרון אל-משה, אל-פתח אוהל מועד; והמגפה, נעצרה. וידבר יהוה, אל-משה לאמור. דבר אל-בני ישראל, וקח מאיתם מטה מטה לבית אב מאת כל-נשיאיהם לבית אבותם--שנים עשר, מטות: איש את-שמו, תכתוב על-מטהו. ואת שם אהרון, תכתוב על-מטה לוי: כי מטה אחד, לראש בית אבותם. הנחתם, באוהל מועד--לפני, העדות, אשר איוועד לכם, שמה. והיה, האיש אשר אבחר-בו--מטהו יפרח; והשיכותי מעליי, את-תלונות בני ישראל, אשר הם מלינים, עליכם. וידבר משה אל-בני ישראל, וייתנו אליו כל-נשיאיהם מטה לנשיא אחד מטה לנשיא אחד לבית אבותם--שנים עשר, מטות; ומטה אהרון, בתוך מטותם. וינח משה את-המטות, לפני יהוה, באוהל, העדות. ויהי ממוחרת, ויבוא משה אל-אוהל העדות, והנה פרח מטה-אהרון, לבית לוי; ויוצא פרח ויצץ ציץ, ויגמול שקדים. ויוצא משה את-כל-המטות מלפני יהוה, אל-כל-בני ישראל; ויראו ויקחו, איש מטהו. ויאמר יהוה אל-משה, השב את-מטה אהרון לפני העדות, למשמרת לאות, לבני-מרי; ותכל תלונותם מעליי, ולא ימותו. ויעש, משה: כאשר ציווה יהוה אותו, כן עשה. ויאמרו בני ישראל, אל-משה לאמור: הן גווענו אבדנו, כולנו אבדנו. כול הקרב הקרב אל-משכן יהוה, ימות; האם תמנו, לגווע.
ויאמר יהוה, אל-אהרון, אתה ובניך ובית-אביך איתך, תשאו את-עוון המקדש; ואתה ובניך איתך, תשאו את-עוון כהונתכם. וגם את-אחיך מטה לוי שבט אביך, הקרב איתך, ויילוו עליך, וישרתוך; ואתה ובניך איתך, לפני אוהל העדות. ושמרו, משמרתך, ומשמרת, כל-האוהל: אך אל-כלי הקודש ואל-המזבח לא יקרבו, ולא-ימותו גם-הם גם-אתם. ונלוו עליך--ושמרו את-משמרת אוהל מועד, לכול עבודת האוהל; וזר, לא-יקרב אליכם. ושמרתם, את משמרת הקודש, ואת, משמרת המזבח; ולא-יהיה עוד קצף, על-בני ישראל. ואני, הנה לקחתי את-אחיכם הלויים, מתוך, בני ישראל--לכם מתנה נתונים, ליהוה, לעבוד, את-עבודת אוהל מועד. ואתה ובניך איתך תשמרו את-כהונתכם לכל-דבר המזבח, ולמבית לפרוכת--ועבדתם; עבודת מתנה, אתן את-כהונתכם, והזר הקרב, יומת. וידבר יהוה, אל-אהרון, ואני הנה נתתי לך, את-משמרת תרומותיי: לכל-קודשי בני-ישראל לך נתתים למושחה, ולבניך--לחוק-עולם. זה-יהיה לך מקודש הקודשים, מן-האש: כל-קרבנם לכל-מנחתם ולכל-חטאתם, ולכל-אשמם אשר ישיבו לי--קודש קודשים לך הוא, ולבניך. בקודש הקודשים, תאכלנו; כל-זכר יאכל אותו, קודש יהיה-לך. וזה-לך תרומת מתנם, לכל-תנופות בני ישראל--לך נתתים ולבניך ולבנותיך איתך, לחוק-עולם: כל-טהור בביתך, יאכל אותו. כול חלב יצהר, וכל-חלב תירוש ודגן--ראשיתם אשר-ייתנו ליהוה, לך נתתים. ביכורי כל-אשר בארצם, אשר-יביאו ליהוה--לך יהיה: כל-טהור בביתך, יאכלנו. כל-חרם בישראל, לך יהיה. כל-פטר רחם לכל-בשר אשר-יקריבו ליהוה, באדם ובבהמה--יהיה-לך: אך פדה תפדה, את בכור האדם, ואת בכור-הבהמה הטמאה, תפדה. ופדוייו, מבן-חודש תפדה, בערכך, כסף חמשת שקלים בשקל הקודש: עשרים גרה, הוא. אך בכור-שור או-בכור כשב או-בכור עז, לא תפדה--קודש הם: את-דמם תזרוק על-המזבח, ואת-חלבם תקטיר--אישה לריח ניחוח, ליהוה. ובשרם, יהיה-לך: כחזה התנופה וכשוק הימין, לך יהיה. כול תרומות הקודשים, אשר ירימו בני-ישראל ליהוה--נתתי לך ולבניך ולבנותיך איתך, לחוק-עולם: ברית מלח עולם היא לפני יהוה, לך ולזרעך איתך. ויאמר יהוה אל-אהרון, בארצם לא תנחל, וחלק, לא-יהיה לך בתוכם: אני חלקך ונחלתך, בתוך בני ישראל. ולבני לוי, הנה נתתי כל-מעשר בישראל לנחלה, חלף עבודתם אשר-הם עובדים, את-עבודת אוהל מועד. ולא-יקרבו עוד בני ישראל, אל-אוהל מועד, לשאת חטא, למות. ועבד הלוי הוא, את-עבודת אוהל מועד, והם, ישאו עוונם: חוקת עולם, לדורותיכם, ובתוך בני ישראל, לא ינחלו נחלה. כי את-מעשר בני-ישראל, אשר ירימו ליהוה תרומה, נתתי ללויים, לנחלה; על-כן, אמרתי להם, בתוך בני ישראל, לא ינחלו נחלה. וידבר יהוה, אל-משה לאמור. ואל-הלויים תדבר, ואמרת אליהם, כי-תקחו מאת בני-ישראל את-המעשר אשר נתתי לכם מאיתם, בנחלתכם--והרמותם ממנו תרומת יהוה, מעשר מן-המעשר. ונחשב לכם, תרומתכם--כדגן, מן-הגורן, וכמלאה, מן-היקב. כן תרימו גם-אתם, תרומת יהוה, מכול מעשרותיכם, אשר תקחו מאת בני ישראל; ונתתם ממנו את-תרומת יהוה, לאהרון הכוהן. מכול, מתנותיכם, תרימו, את כל-תרומת יהוה: מכל-חלבו--את-מקדשו, ממנו. ואמרת, אליהם: בהרימכם את-חלבו, ממנו, ונחשב ללויים, כתבואת גורן וכתבואת יקב. לא ואכלתם אותו בכל-מקום, אתם וביתכם: כי-שכר הוא לכם, חלף עבודתכם באוהל מועד. ולא-תשאו עליו חטא, בהרימכם את-חלבו ממנו; ואת-קודשי בני-ישראל לא תחללו, ולא תמותו.
וידבר יהוה, אל-משה לאמור. אמור אל-אלעזר בן-אהרון הכוהן, וירם את-המחתות מבין השריפה, ואת-האש, זרה-הלאה: כי, קדשו. את מחתות החטאים האלה בנפשותם, ועשו אותם ריקועי פחים ציפוי למזבח--כי-הקריבום לפני-יהוה, ויקדשו; ויהיו לאות, לבני ישראל. וייקח אלעזר הכוהן, את מחתות הנחושת, אשר הקריבו, השרופים; וירקעום, ציפוי למזבח. זיכרון לבני ישראל, למען אשר לא-יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרון הוא, להקטיר קטורת, לפני יהוה; ולא-יהיה כקורח וכעדתו, כאשר דיבר יהוה ביד-משה לו. ויילונו כל-עדת בני-ישראל, ממוחרת, על-משה ועל-אהרון, לאמור: אתם המיתם, את-עם יהוה. ויהי, בהיקהל העדה על-משה ועל-אהרון, ויפנו אל-אוהל מועד, והנה כיסהו הענן; ויירא, כבוד יהוה. ויבוא משה ואהרון, אל-פני אוהל מועד. וידבר יהוה, אל-משה לאמור. הירומו, מתוך העדה הזאת, ואכלה אותם, כרגע; וייפלו, על-פניהם. ויאמר משה אל-אהרון, קח את-המחתה ותן-עליה אש מעל המזבח ושים קטורת, והולך מהרה אל-העדה, וכפר עליהם: כי-יצא הקצף מלפני יהוה, החל הנגף. וייקח אהרון כאשר דיבר משה, וירץ אל-תוך הקהל, והנה החל הנגף, בעם; וייתן, את-הקטורת, ויכפר, על-העם. ויעמוד בין-המתים, ובין החיים; ותיעצר, המגפה. ויהיו, המתים במגפה, ארבעה עשר אלף, ושבע מאות--מלבד המתים, על-דבר-קורח. וישב אהרון אל-משה, אל-פתח אוהל מועד; והמגפה, נעצרה. וידבר יהוה, אל-משה לאמור. דבר אל-בני ישראל, וקח מאיתם מטה מטה לבית אב מאת כל-נשיאיהם לבית אבותם--שנים עשר, מטות: איש את-שמו, תכתוב על-מטהו. ואת שם אהרון, תכתוב על-מטה לוי: כי מטה אחד, לראש בית אבותם. הנחתם, באוהל מועד--לפני, העדות, אשר איוועד לכם, שמה. והיה, האיש אשר אבחר-בו--מטהו יפרח; והשיכותי מעליי, את-תלונות בני ישראל, אשר הם מלינים, עליכם. וידבר משה אל-בני ישראל, וייתנו אליו כל-נשיאיהם מטה לנשיא אחד מטה לנשיא אחד לבית אבותם--שנים עשר, מטות; ומטה אהרון, בתוך מטותם. וינח משה את-המטות, לפני יהוה, באוהל, העדות. ויהי ממוחרת, ויבוא משה אל-אוהל העדות, והנה פרח מטה-אהרון, לבית לוי; ויוצא פרח ויצץ ציץ, ויגמול שקדים. ויוצא משה את-כל-המטות מלפני יהוה, אל-כל-בני ישראל; ויראו ויקחו, איש מטהו. ויאמר יהוה אל-משה, השב את-מטה אהרון לפני העדות, למשמרת לאות, לבני-מרי; ותכל תלונותם מעליי, ולא ימותו. ויעש, משה: כאשר ציווה יהוה אותו, כן עשה. ויאמרו בני ישראל, אל-משה לאמור: הן גווענו אבדנו, כולנו אבדנו. כול הקרב הקרב אל-משכן יהוה, ימות; האם תמנו, לגווע.
ויאמר יהוה, אל-אהרון, אתה ובניך ובית-אביך איתך, תשאו את-עוון המקדש; ואתה ובניך איתך, תשאו את-עוון כהונתכם. וגם את-אחיך מטה לוי שבט אביך, הקרב איתך, ויילוו עליך, וישרתוך; ואתה ובניך איתך, לפני אוהל העדות. ושמרו, משמרתך, ומשמרת, כל-האוהל: אך אל-כלי הקודש ואל-המזבח לא יקרבו, ולא-ימותו גם-הם גם-אתם. ונלוו עליך--ושמרו את-משמרת אוהל מועד, לכול עבודת האוהל; וזר, לא-יקרב אליכם. ושמרתם, את משמרת הקודש, ואת, משמרת המזבח; ולא-יהיה עוד קצף, על-בני ישראל. ואני, הנה לקחתי את-אחיכם הלויים, מתוך, בני ישראל--לכם מתנה נתונים, ליהוה, לעבוד, את-עבודת אוהל מועד. ואתה ובניך איתך תשמרו את-כהונתכם לכל-דבר המזבח, ולמבית לפרוכת--ועבדתם; עבודת מתנה, אתן את-כהונתכם, והזר הקרב, יומת. וידבר יהוה, אל-אהרון, ואני הנה נתתי לך, את-משמרת תרומותיי: לכל-קודשי בני-ישראל לך נתתים למושחה, ולבניך--לחוק-עולם. זה-יהיה לך מקודש הקודשים, מן-האש: כל-קרבנם לכל-מנחתם ולכל-חטאתם, ולכל-אשמם אשר ישיבו לי--קודש קודשים לך הוא, ולבניך. בקודש הקודשים, תאכלנו; כל-זכר יאכל אותו, קודש יהיה-לך. וזה-לך תרומת מתנם, לכל-תנופות בני ישראל--לך נתתים ולבניך ולבנותיך איתך, לחוק-עולם: כל-טהור בביתך, יאכל אותו. כול חלב יצהר, וכל-חלב תירוש ודגן--ראשיתם אשר-ייתנו ליהוה, לך נתתים. ביכורי כל-אשר בארצם, אשר-יביאו ליהוה--לך יהיה: כל-טהור בביתך, יאכלנו. כל-חרם בישראל, לך יהיה. כל-פטר רחם לכל-בשר אשר-יקריבו ליהוה, באדם ובבהמה--יהיה-לך: אך פדה תפדה, את בכור האדם, ואת בכור-הבהמה הטמאה, תפדה. ופדוייו, מבן-חודש תפדה, בערכך, כסף חמשת שקלים בשקל הקודש: עשרים גרה, הוא. אך בכור-שור או-בכור כשב או-בכור עז, לא תפדה--קודש הם: את-דמם תזרוק על-המזבח, ואת-חלבם תקטיר--אישה לריח ניחוח, ליהוה. ובשרם, יהיה-לך: כחזה התנופה וכשוק הימין, לך יהיה. כול תרומות הקודשים, אשר ירימו בני-ישראל ליהוה--נתתי לך ולבניך ולבנותיך איתך, לחוק-עולם: ברית מלח עולם היא לפני יהוה, לך ולזרעך איתך. ויאמר יהוה אל-אהרון, בארצם לא תנחל, וחלק, לא-יהיה לך בתוכם: אני חלקך ונחלתך, בתוך בני ישראל. ולבני לוי, הנה נתתי כל-מעשר בישראל לנחלה, חלף עבודתם אשר-הם עובדים, את-עבודת אוהל מועד. ולא-יקרבו עוד בני ישראל, אל-אוהל מועד, לשאת חטא, למות. ועבד הלוי הוא, את-עבודת אוהל מועד, והם, ישאו עוונם: חוקת עולם, לדורותיכם, ובתוך בני ישראל, לא ינחלו נחלה. כי את-מעשר בני-ישראל, אשר ירימו ליהוה תרומה, נתתי ללויים, לנחלה; על-כן, אמרתי להם, בתוך בני ישראל, לא ינחלו נחלה. וידבר יהוה, אל-משה לאמור. ואל-הלויים תדבר, ואמרת אליהם, כי-תקחו מאת בני-ישראל את-המעשר אשר נתתי לכם מאיתם, בנחלתכם--והרמותם ממנו תרומת יהוה, מעשר מן-המעשר. ונחשב לכם, תרומתכם--כדגן, מן-הגורן, וכמלאה, מן-היקב. כן תרימו גם-אתם, תרומת יהוה, מכול מעשרותיכם, אשר תקחו מאת בני ישראל; ונתתם ממנו את-תרומת יהוה, לאהרון הכוהן. מכול, מתנותיכם, תרימו, את כל-תרומת יהוה: מכל-חלבו--את-מקדשו, ממנו. ואמרת, אליהם: בהרימכם את-חלבו, ממנו, ונחשב ללויים, כתבואת גורן וכתבואת יקב. לא ואכלתם אותו בכל-מקום, אתם וביתכם: כי-שכר הוא לכם, חלף עבודתכם באוהל מועד. ולא-תשאו עליו חטא, בהרימכם את-חלבו ממנו; ואת-קודשי בני-ישראל לא תחללו, ולא תמותו.
תגובות
הוסף רשומת תגובה