פרשת שלח - שנאת הרבנות
הרב זמיר כהן בשיחה קצרה מתוך פרשת שלח - והפעם: שנאת הרבנות.
על הפרשה:
בפרשתנו אנו קוראים על חטא המרגלים.
התורה מדגישה לפנינו שלא מדובר באנשים רגילים: "כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (במדבר יג, ג).
בתורה, משמעות המילה 'אנשים' היא אנשי מעלה, אנשים מובחרים.
לא זו בלבד, אלא שהם היו גם 'ראשי בני ישראל'.
כלומר, מנהיגים.
הם לא נבחרו בדרך של בחירות או מפלגות.
הקב"ה בחר אותם בעצמו, מתוך בחינה אמיתית של גדולה רוחנית, יראת שמים ומידות טובות.
והנה, אותם ראשי העם יוצאים לרגל את הארץ במשך ארבעים יום.
וכשהם חוזרים הם פותחים בסיפור שבחה של ארץ ישראל: "וַיּאֹמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ", ומציגים את פירותיה המשובחים.
אולם מיד לאחר מכן הם ממשיכים בהוצאת דיבה: "וַיּצִֹיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אתָֹהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמרֹ הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אתָֹהּ אֶרֶץ אכֶֹלֶת יוֹשְׁבֶיהָ...".
המרגלים מביעים את דעתם כי אין אפשרות להיכנס לארץ מכיוון שתושבי המקום הם אנשים חזקים שאין אפשרות לנצחם.
בכך הם מערערים את אמונם של בני ישראל בקב"ה.
חז"ל מלמדים כי המרגלים נהגו בדרך זו, לספר תחילה את השבח ולאחר מכן את הגנות, כי רק כך הם יקבלו את אמון הציבור.
"כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחילתו, אין מתקיים בסופו", כדברי רש"י.
ואכן יש לתמוה, כיצד ייתכן שאנשים רמי מעלה, ראשי בני ישראל, חוטאים בחטא חמור כל כך? אולם הנשיאים פחדו מהכניסה לארץ.
הם ראו שבמדבר מעמדם הציבורי מובטח.
כל אחד מהם מנהיג סביבו שבט שלם, כולם מכונסים יחד וממילא - כולם מייקרים ומכבדים אותם.
לא כן הדבר אם יכנסו לארץ.
שם כל משפחה תקבל קרקע, העם יתפזר לאורכן ולרוחבן של הנחלות, ושררת המנהיג של אחד מהם - תאבד.
יתכן אפילו שיוחלפו באחרים.
לכן, הם העדיפו שכל העם לא ייכנס לארץ, ובלבד שמעמדם הציבורי יישמר.
סיפור המרגלים מלמד לדורות עולם את כוחה ההרסני של השררה.
עד כמה היא עלולה לסמא ולעוות את ההסתכלות האמתית.
כל אחד מהם היה אדם טוב, נכבד, ירא שמיים.
אך ברגע שמתעוררת אפשרות של פגיעה במעמד ובשררה, האדם עלול להסתנוור.
בדיוק כמו השוחד, שהתורה מעידה כי הוא מעוור עיני חכמים ומסלף דברי צדיקים.
ולעומתם, יהושע בן נון וכלב בן יפונה, אינם מסתנוורים.
הם עושים את הנכון בעיני ה', ללא קשר לאינטרס האישי שלהם.
ומה היה בסופם? "רבות מחשבות בלב איש – ועצת ה' היא תקום".
המרגלים קיוו כי דבריהם ימנעו מהעם את ההגעה לארץ המובטחת וכך מעמדם יישמר, אך הנה הם מתו במדבר במיתה משונה, ועם ישראל הגיע לארץ ישראל בלעדיהם.
ודוקא יהושע וכלב שלא דאגו לאינטרס האישי שלהם, זכו לגדולת עולמים.
הלקח עבורנו גדול.
כאשר אדם מנסה לקחת לעצמו בדרך אסורה תפקיד או דבר שבשמיים לא הסכימו עליו, בסופו של התהליך יגלה כי לא רק שלא קיבל גדולה מפעולתו האסורה, אלא יצא מכך רק כישלון.
למרגלים חסרה האמונה הפשוטה, כי הקב"ה משפיל ומרומם, ברצותו יגביה את האדם למשרה נעלה וברצותו ישפיל.
אדם הרוצה להתקדם למשרה מסוימת, ילך בדרך ישרה וירוויח.
השררה היא דבר מסוכן, שעלול לגרום לטעויות ולחטאים במה שבין האדם לחבירו.
עלינו לזכור תמיד שהכל מגזרת ה' יתברך, ואם נגזר על האדם גדולה – הוא יקבל אותה בכל מקרה כאשר יבצע את חובת ההשתדלות רק בדרך ישרה.
וכבר אמר דוד המלך: "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים ושטי כזב" (תהלים מ, ה).
הרב זמיר כהן בשיחה קצרה מתוך פרשת שלח - והפעם: שנאת הרבנות.
בפרשתנו אנו קוראים על חטא המרגלים.
התורה מדגישה לפנינו שלא מדובר באנשים רגילים: "כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (במדבר יג, ג).
בתורה, משמעות המילה 'אנשים' היא אנשי מעלה, אנשים מובחרים.
לא זו בלבד, אלא שהם היו גם 'ראשי בני ישראל'.
כלומר, מנהיגים.
הם לא נבחרו בדרך של בחירות או מפלגות.
הקב"ה בחר אותם בעצמו, מתוך בחינה אמיתית של גדולה רוחנית, יראת שמים ומידות טובות.
והנה, אותם ראשי העם יוצאים לרגל את הארץ במשך ארבעים יום.
וכשהם חוזרים הם פותחים בסיפור שבחה של ארץ ישראל: "וַיּאֹמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ", ומציגים את פירותיה המשובחים.
אולם מיד לאחר מכן הם ממשיכים בהוצאת דיבה: "וַיּצִֹיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אתָֹהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמרֹ הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אתָֹהּ אֶרֶץ אכֶֹלֶת יוֹשְׁבֶיהָ...".
המרגלים מביעים את דעתם כי אין אפשרות להיכנס לארץ מכיוון שתושבי המקום הם אנשים חזקים שאין אפשרות לנצחם.
בכך הם מערערים את אמונם של בני ישראל בקב"ה.
חז"ל מלמדים כי המרגלים נהגו בדרך זו, לספר תחילה את השבח ולאחר מכן את הגנות, כי רק כך הם יקבלו את אמון הציבור.
"כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחילתו, אין מתקיים בסופו", כדברי רש"י.
ואכן יש לתמוה, כיצד ייתכן שאנשים רמי מעלה, ראשי בני ישראל, חוטאים בחטא חמור כל כך? אולם הנשיאים פחדו מהכניסה לארץ.
הם ראו שבמדבר מעמדם הציבורי מובטח.
כל אחד מהם מנהיג סביבו שבט שלם, כולם מכונסים יחד וממילא - כולם מייקרים ומכבדים אותם.
לא כן הדבר אם יכנסו לארץ.
שם כל משפחה תקבל קרקע, העם יתפזר לאורכן ולרוחבן של הנחלות, ושררת המנהיג של אחד מהם - תאבד.
יתכן אפילו שיוחלפו באחרים.
לכן, הם העדיפו שכל העם לא ייכנס לארץ, ובלבד שמעמדם הציבורי יישמר.
סיפור המרגלים מלמד לדורות עולם את כוחה ההרסני של השררה.
עד כמה היא עלולה לסמא ולעוות את ההסתכלות האמתית.
כל אחד מהם היה אדם טוב, נכבד, ירא שמיים.
אך ברגע שמתעוררת אפשרות של פגיעה במעמד ובשררה, האדם עלול להסתנוור.
בדיוק כמו השוחד, שהתורה מעידה כי הוא מעוור עיני חכמים ומסלף דברי צדיקים.
ולעומתם, יהושע בן נון וכלב בן יפונה, אינם מסתנוורים.
הם עושים את הנכון בעיני ה', ללא קשר לאינטרס האישי שלהם.
ומה היה בסופם? "רבות מחשבות בלב איש – ועצת ה' היא תקום".
המרגלים קיוו כי דבריהם ימנעו מהעם את ההגעה לארץ המובטחת וכך מעמדם יישמר, אך הנה הם מתו במדבר במיתה משונה, ועם ישראל הגיע לארץ ישראל בלעדיהם.
ודוקא יהושע וכלב שלא דאגו לאינטרס האישי שלהם, זכו לגדולת עולמים.
הלקח עבורנו גדול.
כאשר אדם מנסה לקחת לעצמו בדרך אסורה תפקיד או דבר שבשמיים לא הסכימו עליו, בסופו של התהליך יגלה כי לא רק שלא קיבל גדולה מפעולתו האסורה, אלא יצא מכך רק כישלון.
למרגלים חסרה האמונה הפשוטה, כי הקב"ה משפיל ומרומם, ברצותו יגביה את האדם למשרה נעלה וברצותו ישפיל.
אדם הרוצה להתקדם למשרה מסוימת, ילך בדרך ישרה וירוויח.
השררה היא דבר מסוכן, שעלול לגרום לטעויות ולחטאים במה שבין האדם לחבירו.
עלינו לזכור תמיד שהכל מגזרת ה' יתברך, ואם נגזר על האדם גדולה – הוא יקבל אותה בכל מקרה כאשר יבצע את חובת ההשתדלות רק בדרך ישרה.
וכבר אמר דוד המלך: "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים ושטי כזב" (תהלים מ, ה).
תגובות
הוסף רשומת תגובה