בהר - מקור התורה
הרב זמיר כהן בשיחה קצרה מתוך פרשת בהר מבאר את ענין מקור התורה.
על הפרשה:
נאמר בפרשה: "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנהֹ מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו... וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (ויקרא כה, יד-יז).
בביאור כפילות הציווי "אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" ו"וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ", דרשו חז"ל שהציווי הראשון עוסק באונאת ממון, דהיינו על איסור הרמאות במסחר, ואילו השני עוסק באונאת דברים.
על אונאה מסוג זה מובא בתוספתא: "כשם שאונאה במקח וממכר, כך אונאה בדברים.
ועוד מרובה אונאת דברים מאונאת ממון.
שבאונאת אחיו הוא אומר 'ולא תונו איש את אחיו', ובאונאת דברים הוא אומר 'לא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך'.
ויראת ממי שפיקד על אלו".
התוספתא מביאה בהמשך דוגמאות לאונאת דברים: "היו חמרין מבקשין יין ושמן, לא יאמר להן: 'לכו אצל פלוני' - והוא לא מכר יין ושמן מעולם.
היו חולאין באין עליו וייסורין באין עליו וקובר את בניו, לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב: 'הלא יראתך כסלתך' (כלומר, מעשיך גרמו לך לקבל עונש).
מדוגמאות אלו אנו למדים שאיסור אונאת דברים, פירושו שאסור לצער אדם באמצעות דיבור.
אך אם אכן כך הדבר, מדוע השתמשה התורה בביטוי 'אונאה' שקשור לרמאות, כמו באונאת ממון, ולא השתמשה בביטוי הקשור לצער?
מצד האמת, כל אדם צריך להיות שרוי בשמחה תמידית על כל הטוב שנתן לו הקב"ה: בריאות, פרנסה, משפחה ובאפשרות שניתנה לו לבנות את דרגת עינוגו על ה', באמצעות ניסיונות החיים בעולם הזה.
לכן, כאשר בא חברו וצערו באונאת דברים, הוא גרם לו באותה השעה להתמקד בקטנות המצערות, ולצאת מהשמחה שהוא באמת צריך להיות בה.
דבר זה אכן דומה ממש לרמאות, שמרמה את חברו להיות בצער במקום להמשיך ולהיות בשמחה.
על פי יסוד זה ניתן לבאר באופן נפלא את הפסוק בתהלים: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אהֵֹב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב, נְצרֹ לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה".
האיש ה'חפץ', הוא איש שרוצה מאד דבר מסוים.
ואכן, כל אדם מעוניין מאד לחיות.
אך מה פירוש המילים 'אוהב ימים לראות טוב'? גם סוף הפסוק דורש הסבר; מדוע ישנה כפילות, האם 'דברי מרמה' אינם נכללים כבר בדיבור 'רע' שהוזכר קודם לכן?
אלא שדרך האדם המצוי הוא, שבכל יום מנחם את עצמו כי הטוב שאליו הוא מייחל יגיע בעתיד.
בצעירותו אומר שכשישא אשה יהיה לו טוב, ולאחר שכבר נישא תולה עיצבונו בכך שאין לו ילדים ואומר שכאשר יזכה לילד או-אז יהיה טוב.
והנה, כשנולד לו ילד ואינו ישן בלילות מחמתו אומר שכאשר יגדל הילד יהיה טוב... כך כל ימי חייו חש ברע ומתנחם ביום המחר.
על זה אומר דוד המלך ע"ה כי אדם החי אמונה, אינו מתנחם בטוב שיבוא מחר, אלא רואה את הטוב כבר היום.
הקב"ה הרעיף על כל אדם שפע טובה וברכה, ורק עצת היצר היא למקד את מבטו במה שנראה קשה וחסר.
וזה ביאור "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים" – זהו הנוצר לשונו מלדבר כל דיבור רע.
"אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב", שאוהב את הימים מצד עצמם, ורוצה לראות את הטוב שבכל יום – זהו הנזהר "מִדַּבֵּר מִרְמָה".
שאינו מרמה את עצמו להביט במה שאין כעת ועתיד להיות מחר, אלא רואה את שפע הטוב העכשווי ושמח.
הרב זמיר כהן בשיחה קצרה מתוך פרשת בהר מבאר את ענין מקור התורה.
נאמר בפרשה: "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנהֹ מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו... וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (ויקרא כה, יד-יז).
בביאור כפילות הציווי "אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" ו"וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ", דרשו חז"ל שהציווי הראשון עוסק באונאת ממון, דהיינו על איסור הרמאות במסחר, ואילו השני עוסק באונאת דברים.
על אונאה מסוג זה מובא בתוספתא: "כשם שאונאה במקח וממכר, כך אונאה בדברים.
ועוד מרובה אונאת דברים מאונאת ממון.
שבאונאת אחיו הוא אומר 'ולא תונו איש את אחיו', ובאונאת דברים הוא אומר 'לא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך'.
ויראת ממי שפיקד על אלו".
התוספתא מביאה בהמשך דוגמאות לאונאת דברים: "היו חמרין מבקשין יין ושמן, לא יאמר להן: 'לכו אצל פלוני' - והוא לא מכר יין ושמן מעולם.
היו חולאין באין עליו וייסורין באין עליו וקובר את בניו, לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב: 'הלא יראתך כסלתך' (כלומר, מעשיך גרמו לך לקבל עונש).
מדוגמאות אלו אנו למדים שאיסור אונאת דברים, פירושו שאסור לצער אדם באמצעות דיבור.
אך אם אכן כך הדבר, מדוע השתמשה התורה בביטוי 'אונאה' שקשור לרמאות, כמו באונאת ממון, ולא השתמשה בביטוי הקשור לצער?
מצד האמת, כל אדם צריך להיות שרוי בשמחה תמידית על כל הטוב שנתן לו הקב"ה: בריאות, פרנסה, משפחה ובאפשרות שניתנה לו לבנות את דרגת עינוגו על ה', באמצעות ניסיונות החיים בעולם הזה.
לכן, כאשר בא חברו וצערו באונאת דברים, הוא גרם לו באותה השעה להתמקד בקטנות המצערות, ולצאת מהשמחה שהוא באמת צריך להיות בה.
דבר זה אכן דומה ממש לרמאות, שמרמה את חברו להיות בצער במקום להמשיך ולהיות בשמחה.
על פי יסוד זה ניתן לבאר באופן נפלא את הפסוק בתהלים: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אהֵֹב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב, נְצרֹ לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה".
האיש ה'חפץ', הוא איש שרוצה מאד דבר מסוים.
ואכן, כל אדם מעוניין מאד לחיות.
אך מה פירוש המילים 'אוהב ימים לראות טוב'? גם סוף הפסוק דורש הסבר; מדוע ישנה כפילות, האם 'דברי מרמה' אינם נכללים כבר בדיבור 'רע' שהוזכר קודם לכן?
אלא שדרך האדם המצוי הוא, שבכל יום מנחם את עצמו כי הטוב שאליו הוא מייחל יגיע בעתיד.
בצעירותו אומר שכשישא אשה יהיה לו טוב, ולאחר שכבר נישא תולה עיצבונו בכך שאין לו ילדים ואומר שכאשר יזכה לילד או-אז יהיה טוב.
והנה, כשנולד לו ילד ואינו ישן בלילות מחמתו אומר שכאשר יגדל הילד יהיה טוב... כך כל ימי חייו חש ברע ומתנחם ביום המחר.
על זה אומר דוד המלך ע"ה כי אדם החי אמונה, אינו מתנחם בטוב שיבוא מחר, אלא רואה את הטוב כבר היום.
הקב"ה הרעיף על כל אדם שפע טובה וברכה, ורק עצת היצר היא למקד את מבטו במה שנראה קשה וחסר.
וזה ביאור "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים" – זהו הנוצר לשונו מלדבר כל דיבור רע.
"אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב", שאוהב את הימים מצד עצמם, ורוצה לראות את הטוב שבכל יום – זהו הנזהר "מִדַּבֵּר מִרְמָה".
שאינו מרמה את עצמו להביט במה שאין כעת ועתיד להיות מחר, אלא רואה את שפע הטוב העכשווי ושמח.
תגובות
הוסף רשומת תגובה